עין איה על שבת ו עב

<< · עין איה על שבת · ו · עב · >>

(שבת סג:): "תניא, ציץ כמין טס של זהב, ורחבו שתי אצבעות, מוקף מאוזן לאוזן".

העושר הרוחני היותר עליון, כשהוא מתחיל להגלות מתוכיותה של הנשמה העליונה, על יסוד הדר הפנים, באור הרצון הנעלה להטוב היותר נשגב, המתגלה בטהרת המצח של איש קדוש עליון, הוא מתפשט באורו למדת השיעור היותר קטן המתגלה בשיעורים, מדת האצבע, כי אין העולם המוחשי יכול לשאת שיעור גדול מהמגמות העליונות הגנוזות באור הנשמה (ה)פנימה כשהן מתגלות. השיעור המצער הזה כשמתגלה, הוא מתגלה בשני אופניו, באופן ההזרחה, שהאורה הפנימית הנובעת מתוך הסקירה היותר עדינה של הנשמה מופיעה על העולם המוחשי, להכריע את תכונתו ואת מעשיו ע"פ המגמה היותר גבוהה, המשוערת מתוך העושר הרוחני היותר גדול, המזוקק כזהב; ובאופן הנוגה, שהאורה הרוחנית העליונה, היא מקבלת מההשכלות המעשיות וכל הרגשותיהן כולם להרחיב את גבולה העליון על ידם. אלה שתי המדות, כפי המרחב שהן יכולות להגלות בעולם המוחש, הנן מוסרות את ההקשבה הפנימית העליונה הבאה ממקום היותר עליון, מחלק אל חלק בעצמותו של האדם פנימה. ההקשבה הימנית, המוכשרת להאזין ממרחק את כל האור, החסד והעדינות האצילית, של המחשבות היותר עליונות, נמסרות הן ע"י גילוי חפץ הנשמה אל הצד של הנשמה המוכשר לפעול בפועל בחיים ובמעשה את התמצית של המגמות העליונות; וההקשבה הבאה מארץ מרחק של גבול המעשה, הרוכשת לה תוכן עליון חדש מה שלא ימצא בממשלת הרוח לבדה, נמסרת היא ע"י כח ההקשה אל הצד הרוחני העליון, עד ששני העולמות הנם מתאימים זה לזה. והאדם היחידי הראשי, החובק בקרבו את הצד העליון, היותר טהור שבצורה האנושית, הוא נעשה שלם ומאוחד מעצמו לעצמו, עד שיוכל ע"י זה להיות הכח המאחד את כל ההמון הרב, שבתוכו ג"כ טמונה היא מגמה אדירה לאחדות צורית שלמה. ציץ נזר הקודש, הנשא על מצח אהרן  כמין טס של זהב , ההרחבה האפשרית של העושר הפנימי לעומת הצורה של זהב החיצונה,  רחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן  להכין את ההקשבה הפנימית מעצמו לעצמו, במובן האחדות היותר משוכללת, שהיא מכשרת את המופלא שבאנשים להכיל בקרבו עולם מלא בכל פיזוריו, ולרוממו כולו לרוממות הקודש העליון, לרצון לפני ד'._

<< · עין איה על שבת · ו · עב · >>