עין איה על שבת ו מט

<< · עין איה על שבת · ו · מט · >>

(שבת סג.): "א"ל אביי לרב דימי, וא"ל לרב אויא, וא"ל רב יוסף לר"ד, וא"ל לר"א, וא"ל אביי לר"י, מ"ט דר"א דאמר תכשיטין הן לו, דכתב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך".

לפעמים יש דבר שיש בתוכנו כיעור וגנאי ומ"מ ההכרח מיפה אותו, עד שע"י ההרגל הגדול משתכח לגמרי הכיעור שבו ואיננו עולה על הלב, ומתגלה הוא לעינים בתור דבר יפה ונאה. אבל אם הכיעור שבו הוא כיעור מוסרי, לא יוכל הרגל כזה לזכות במשפטי התורה, שלעולם הדברים הולכים מצד []תורה, דכתיב בה אמת 1 , ע"פ המשפט הפנימי של הדבר. ע"כ, מה שהוסכם בעולם שהחרב היא תכשיט, איננו מעלה כלל אותה מידי כיעורה, שסוף כל סוף היא כלי לפעולות של השחתה ורצח, הבזוי אצל השכל והיושר. אמנם אם נמצא מצד התורה ראיה שיש הוד והדר בחרב הגבור, אז נשכיל שיש לפעמים איבוד כזה שנעשה בחרב נוקמת, שהוא מביא ברכה לעולם יותר מאילו לא היה הדבר הצריך הכרת לפי חרב. כי הרשעים הצריכים להכרת, כך היא שלמותה של ההויה האנושית, שיהיו ויכרתו. אז תמצא לנו החרב בתור תכשיט. וזה אי אפשר לשפוט משום בחינה של הסכמת ההרגל, כ"א מה שתכריע בזה הדעה העליונה, מפני הכתוב ברוח הקודש  חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך ._  מט. .1 ע"ז ד ב._

<< · עין איה על שבת · ו · מט · >>