עין איה על שבת ו מה

<< · עין איה על שבת · ו · מה · >>

(שבת סג.): "ותיהוי לנוי בעלמא".

אמר אביי, מידי דהוי אשרגא בטיהרא. המצב של המעבר מתקופת הקלקול והמהומה העולמית אשר המשטמה והרשעה שולטת והחרב עושה שמות ורעות רבות ע"י רשעים ורעי אדם, עד לתקופת האורה, שהש[לום] יכן וממשלת הצדק תשים משטרה במלא עולם, שהיא הופעת מלוכת ד' בתבל, שהיא עיקר המשיחיות ותכליתה, דהיינו שכבר ישוב הניגוד האנושי, שהיה לכתחילה עומד ביחס אל הגויים במעמד מקולקל והרוס מאד ולא בא אל תעודתו, שהוא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו, להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה של אחדות גמורה. ובינתיים צריך שימצא מעמד כזה שאמנם הניגוד לא יחדל עדיין, אבל תכליתו כבר תהיה מוכ[נה] בכל לב ובכל עם ולשון, עד אשר ע"י הסיוע של החרב המונחת בכח, כבר יקום השלום בפועל על מכונו. אמנם לעת אשר כבר עלה המעמד למדריגה הגבוהה, אשר הניגוד חלף כולו ואין כאן כ"א חטיבה אחת מלאה גוונים מרובים, היודעים להוקיר זה את זה ולכבד את כל נטיותיהם המשונות, כי יוכרו כולן להיות עולות לתכלית עליונה אחת ומיוחדת, הגדולה בכבודה והדרה, שהיא השלמת העולם בכל תכונותיו כולם, שממנו יתראה הד[ר] הממלכה האלהית במלא עולמים, שלא רק בפועל לא יהי' מקום למלחמה, כ"א גם בכח לא יהי' לה כל ציור ואופן, אז החרב, אפילו בתור תכשיט, מחשיך הוא את יפעת אור התקופה הנכבדה ההיא ומוריד את כבודה, מידי דהוי אשרגא בטיהרא ._

<< · עין איה על שבת · ו · מה · >>