עין איה על שבת ו מ

<< · עין איה על שבת · ו · מ · >>

(שבת סג.): ""אמר רחבה אמר ר' יהודה עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל"".

החיים המעשיים, עם כל רתיחתם והמיית גליהם בכל לב ונפש ובכל הקיבוץ החברתי, המה בתכונתם מלאי עז וחם. אמנם לא בכל עת הינם עומדים במצב אחד, לפעמים תנועות החיים היחידים, וכמו כן החברותיים, שוקטים ונמים יושבים בסתר והולכים לאט; ולפעמים, כאשר יזדמנו מאורעות וסיבות יתגלגלו ויזדעזעו החיים והחם ילך ויתגבר, וחלק אחד מהקיבוץ יצית את הלהבה במשנהו, עד שיהיו החיים עזים ומלאים חם ואש נוער. אבל בנוהג שבעולם חם החיים כשיתעורר, יתעוררו כל כוחות הזוהמא שבהם לעומתו: הרצח, הזימה, השיכרון וכל הנבלות המסתעפות מהם, עד אשר הריח הטוב של הנשמה האלהית, המריחה את הבושם הטוב של העדון האלהי, של החכמה והמישרים, של הצדק והאורה העדינה הרוחנית, יחלוף ויעבור, והאויר של החיים ימלא צחנה של תאוות גסות והנאות שפלות באין אור עליון וחיים אמיתיים. וכן הדבר נוהג בכל קיבוץ ואומה, עד שכל מה שיגדל יותר הקיבוץ והממלכה, בכמותה, כן רבו בקרבה הכוחות המזוהמים, עד אשר בעת ההתגברות של החיים המדיניים המרכזיים, המלהיבים באישם את החם הקיבוצי, יצאו רוחות רעות וריחות נבאשות חדשות להוביש כל נעלה ונשגב המרומם את אור הנשמה הטהורה אשר באדם. טעם הדבר הוא, מפני שבעצם כללות הקיבוץ האנושי, כוחו הפנימי המעוררו לקבוץ וחבורה עומד הוא עדיין במדריגה שפלה. התשוקות הפראיות עודן פועלות הרבה ובוערות בסתר הלב. רק יחידים הינם המתנשאים אל מעלת הריח הטוב של נשמת אלהים חיים אשר בקרבם. והיחידים הללו עומדים הם ממעל לכח הקבוץ ולזרם החיים שבגויה הקבוצית כולה. ע"כ רק אז יפיח ריח הטוב בעולם וריח הרע של הרשעה לא יהיה כ"כ מורגש, כל זמן שאין הזרם הקיבוצי מתעורר מצד הנקודה הגבוהה שבקרבו דהיינו מצד נקודת התרכזותו לחטיבה אחת, המבקשת מגמה אחת. שאז, השפעת היחידים הנעלים מורגשת מעט. אבל מיד עם ההתעוררות המרכזית, אמנם ירבה החום - התנועה והתרגשות החיים, אבל ריח רע יפיצו כל אלה עד שהנשמות הטהורות יעונו מאד רק ממחנק האויר המתמלא בכללות הקיבוץ הממולא כולו בבקשות בהמיות, פראיות, גסות ונאלחות, שצד הבהמה שבאדם והחיה הרעה שבתוכו הוא הפועל היותר עיקרי בהם להותו והשפלת ערכו. זה הוא כלל נוהג בכל מיני קבוץ שאור החיים הפנימיים האלהיים איננו הווה בהם ליסוד חיים של האומה. לא כן הוא ישראל. אור החיים הפנימיים של ישראל דוקא מצד קבוצם דוקא מצד נקודת הגובה של המרכזיות שבהם הוא אור אלהים, אור החיים היותר יפים, היותר טהורים היותר מאירים. שכל מה שיגדל חומם, כל מה שיתלהבו רגשותיהם, כן יפיצו ריח טוב ובשמי-עדן גן אלהים בארץ ובעולם. החום, ההתעוררות, יבאו מאיזה חומר המוכן לשמור על איזה תוך, קליפת-עץ, השומרת את ליחו ורעננותו. אבל ריחו ריח שדה אשר ברכו ד'. "עצי ירושלים של קנמון היו וכשמסיקין בהם" - כלומר, כששלהבת החיים הקיבוציים מהסיבות הגורמות את ההתלהבות הקיבוצית בטבעה הישראלי הטהור, כשהחום ההוא מתגבר, כשהחיים מתרעננים עפ"י חם נלהב זה, שמקורו הוא מקור היופי והתענוג האלהי השוכן ג"כ בכל בשר וחושיו, בכל נשמה ותעופות כוחותיה, שהמעשים היותר כבירים בטובם ואשרם באים ממנו, שהאור של הרגש היותר עדין, ושל השכל היותר צח, של חמדת כל האהבה הכללית היותר ברורה ומחוטבת שרוי בו, כשהיו מסיקין בקנמון זה במרכז היהדות, במקום התקבצות הנשמות של בני אל-חי כולם, כשההתעוררות המרכזית שמירושלים היתה משתלהבת, - ריחם הטוב היה נודף להרנין את החיים של הטהרה, של האורה הצחה, של הצדקה היותר רעננה ושל המעשים היותר טובים, של המחשבות היותר עדינות רצויות ומאירות, - בכל ארץ ישראל. ומן הלב אל כל האברים היה עולה חם החיים עם עצמת טהרתם ורוממות קדושתם ממקורו של יסוד הקיבוץ "במקהלות ברכו אלהים ד' ממקור ישראל".

<< · עין איה על שבת · ו · מ · >>