עין איה על שבת ו כט

<< · עין איה על שבת · ו · כט · >>

(שבת סב:): """ומשקרות עיניים" - דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן"".

הקצוות פוגשות הן זו את זו. מתוך הגאוה העוברת כל גבול, המסכמת שכבר הגיע האדם למרום השלמתו עד שאיננו צריך עוד לבקש ולשאוף השלמה פנימית אמיתית, הנפש החופשת היטיב את התוכן הפנימי שלה, מרגשת מיד בריקניותה ואפסותה. שכיון שחסר לאדם אותו תוכן החיים של חפץ ההתעלות, מפני ארסה של הגאוה, כבר אין לחייו שום תוכן. ולמלא את הריקניות הנוראה, מוכרחת היא למצוא את עולמה לא בקרבה פנימה כי אם בחוץ, במציאת חן של הסביבה. נמצא, שההתגדלות הקיצונית שהיתה חפצה להתגדר בה, נהפכת לה לשפלות גדולה, עד שהיא חפצה להיות משועבדת למצב הנפש של הסובבים אותה, ותשתדל בייפוי חיצוני במדה מופלגת. וההשתדלות הזאת לא תשאר רק בגבול ההסכמה הלוקחת רק איזה זמן ואח"כ הרושם הולך לו, כי אם היא מטבעת עמוק יפה את המבוקש של ההתמכרות למצוא חן, עד שמלבשת את התנועות הטבעיות בזה הזרם. וזה הולך עד הקצה האחרון של אבידת העצמיות לגמרי ושל שפלות הנפש היותר קיצונה, עד שבהתפשטה באומה מביא לה הרס גמור, שמביא אותה לידי התרוקנות פנימית ולידי שפלות נוראה, לבקש את כל כבודה ורוממותה רק בעין הזר ולא בתוכה פנימה, עד שנעשים סדרי פעולות החיים מכוונים אל החנופה החיצונית. ולא די בזה, כי אם עוד נבנית והולכת בזאת השיטה, השתדלות שפלה להסב את העין החיצונית על אותו הייפוי הזר החיצוני שפארה בו את עצמה בלא צדק ושכל. דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזין.

<< · עין איה על שבת · ו · כט · >>