עין איה על שבת ה פב
<< · עין איה על שבת · ה · פב · >>
(שבת נו:): "ופליגא דרב, דא"ר, אין לך גדול בבע"ת יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו, ומנו, אבא אבוה דרב ירמיה בר אבא, ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא, דאמר מר רבי אבא ואחא אחי הוו".
יש סגנון של תשובה מעולה, שא"א שתצא אל הפועל כ"א באיש שכל כחותיו הגופניים והנפשיים הם מלאים חיים ועצמה, לבו ער, ונפשו נפש דורכת עז. איש כזה א"א שיהלך במשרים זולת אם ישליט על נפשו כח אור התורה, אבל א"א כלל שיהיה נשלם הכח המוסרי אצלו בתכלית בלא השפעתה של תורה. וס"ל לרב, דבכלל רק אז יוכל להזדמן אדם שיהיו כחותיו נוחים ומעשיו הגונים בעצם המוסר הטוב בלא השפעתה של תורה, רק אם יהיה נלקה באיזה חלק מכחות החיים שבו, הגופניים או הנפשיים, אבל מי שהוא שלם בהם א"א כלל ששלמות הפעולות והכחות לא יטו את ארחו חוץ משורת המוסר העצמי, ורק ע"י אור התורה ישוב לדרך הישרה. וזו היא תהילתו ותפארתו, שבכחות מלאים עז ומחודדים על כל הרגשה של נועם ענג ועז, ישוב אל ד' בכל לבבו, זהו באמת גדול בבע"ת. וא"א כלל לבעל כחות מלאים, בדור מקולקל, שיישר דרכיו באופן הגון, כ"א ע"פ כחה של תורה עליו, ע"כ היה באמת יאשיהו גדול בבע"ת . והנה בע"ת כזה, שבכל תנאיו הפנימים והחיצונים היה מוכשר לחיים רעים במוסרם, והוא התגבר על כל אלה בכחה של תורה שפעלה עליו באורה, איש כזה יוכל להיות למופת בשני אופנים, בין מצד טבעו המוסרי, שא"א כלל שיוכל להחזיק מעמד אם לא שכבר כבש לו את דרך הקודש בעצם טבעו, וכאשר הכחות הטבעיים הנם מתנחלים מאב לבן, יהיה ראוי להעמיד בן מצויין בצדק וחכמה, ועוד יוכל להיות למופת בעצם מהלך חייו, לדוגמא מאירה למי שהוא קרוב לו ורואה את ארחותיו תמיד, להיות למוסר חי שלא יתכן להיות כזה איש אשר חסרו לו הכנות לחיים נוטים מדרך הקודש. והאיש ההוא היה בדורו של רב, ובהיותו למופת מצד []עצמיות שבטבעו, שרכש לו בגבורתה של תורה, עד שבמדותיו הטבעיות שנהפכו לטובה ביסודן, הוליד בן כליל חמדה, זהו אבא אבוה דר"י ב"א , שעלה הבן במעלה מצויינת להקרא שם אביו על ידו לטובה. ובצד המופת המשלי, שההנהגה הכלולה, המתהפכת לטובה מבעל כחות רעננים, שהיא צריכה הדרכה מלאה עז וחכמה, שלוקחת לב המחובר עמו לטובה, זהו אחא אחוה דאבא אבוה דר"י ב"א , שפעלה הנהגתו הטובה על האח, עד שהתעצמה בו הקדושה והמשרים בעצם קנין, עד שזכה לבן חכם נעלה כר"י ב"א. זהו המעולה שבבעלי תשובה, שא"א להם לפי טבעם שיהיו צדיקים מעיקרם, לפי עז שלמות טבעם, טרם נגה עליהם אור התורה להאיר את דרכם בחיים. וכאשר בכללי הצדקה והמשרים בטבעם, וכן במשפטי התורה ישנם דברים רבים שהם עומדים במערכת הצדקה והקדושה רק מפני חולשתו של האדם ורפיונו החמרי או המוסרי, שמפני כך הוא צריך שמירות והדרכות מיוחדות כאלה. ולפי המצב החלש של האדם כפי מה שהוא באמת, חטא גדול הוא לעבור על דברים כאלה, הפוגעים בנפשו ובנפש הכלל, אמנם לדעת את הערך הזה בדיוק א"א כ"א ע"פ כחה של תורה, שנר ד' החופש כליות ולב צופה כל וחופש כל, אבל אם יבא אדם להדרכה כזאת מעצמו, א"א הדבר כ"א אם יהיה גם הוא לקוי מעט באותן החולשות. אבל גדולי בעלי התשובה, מלאי העז והחיל, א"א כלל שבלא השפעתה של תורה יתמימו את דרכם בחיים, לפי אמתת הצדק והיושר המושפע בתורה, מצד הענוה העליונה של (מלך) ממ"ה הקב"ה, השוכן את דכא ושפל רוח , ומעלה את הכלל ממקום שפלות ירידתו. אבל הנפש האנושית, בהיותה עליונה ושלמה מאד ולא תדע רע, תוכל לפול במהמורות החטא מאפס ידיעה ומרוב גדולה ועז צדק, אבל כשיאיר עליה אור תורה, תהיה תשובתה עליונה מאד, מאהבת חפץ ד' העליון לטובת כלל היצורים, ובפרטיות כללות האומה לעד, "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד"
פב. עפ"י משלי כ, כז. עפ"י ישעיה נז, טו. ירמיה טו, יט.
<< · עין איה על שבת · ה · פב · >>