עין איה על שבת ה סח

(שבת נו.): "היינו דכתיב "ובן יהונתן מריב בעל", וכי מריב בעל שמו והלא מפיבשת שמו, אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו, יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא, נצא הא דאמרן, ב"נ דכתיב "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל", א"ר מני על עסקי נחל".

ישנם אנשים גדולים בעלי נפשות גדולות וטובות מאד, שהם מתנשאים בפנימיות טובם וזוך נפשם מעל כל אותן הדברים שבחטאות האדם שגרמו כמה דברים של עמל ושל טורח, לישרם ולהעמיד על מכון הראוי את כל מערכת הנהגת התולדה. בתוכיות שלהם אינם חסים כל עמל ואון, ע"כ אינם מכירים כלל את הערך של הרשע, ואת הצורך הגדול הנמצא בסדרי המוסר הכללי האלהי להכחידו ולמנע את הזיקו, ולא עוד אלא להפכו לברכה ולקדושה, לטובה עדי עד. אותם האנשים מתוך שאין בהם שום דופי, לא יוכלו למצא לבבם שלם עם ההנהגה של ההוה, המשתרעת אל העתיד מעבר מזה ואל העבר מעבר מזה, ליחד את פרודותיו ולהישיר את עיוותיו. רק גדולים מזה הנם האנשים היותר כלליים, המבינים את עומק הטוב עם עומק הרע, המשכילים את עומק הצפיה האלהית הסוקרת עד סוף כל הדורות, מראשית ועד אחרית, שהם משיגים במבטם התמים והפנימי להגיע לסוד ההנהגה העליונה. מפיבושת, בהיותו מגזע שאול ירש ממנו את המדה הזאת, הנובעת מצד עדינות הנפש ורֹך הרגש, להיות נסלד מכל מראה שההוה שלו איננו לפי הטוב והמוסר היותר מבורר ונחמד, ולא יכול לחדור לעמק השפלות שהאדם נתון בו מצד קלקולי הבחירה הקדומים שהושפלה על ידם נפשו, עד שצריך רטיות חזקות למען השיבו למצבו העליון, שבו הוא ראוי להיות עומד מצד צלם אלהים אשר בקרבו. ע"כ, ההתגלות של האור האלהי שע"י מלכות בית דוד בפועל ובמעשה, הצופה מרחוק, ובנויה לתקן את כל מעקשי העולם, להאיר את כל המחשכים בכח גדול ובעז אלהי, לא יכלה להתאים עם נפשו התובעת צדק ומוסר מוחלט, מאין פנות אל המציאות וירידותיה. הוא עשה ברעיון מריבה עם בעליו , מה ששאול עשה זה בפועל ג"כ בזה הדרך, שלא יכלה נפשו להיות משתפלת לעומק הרע כדי להתרומם על ידו לעומק הטוב, ולא נמשכה מלכות בית שאול משום שלא היה בה שום דופי. הוא היה קשור מאד בטוב המוחלט ולא יוכל לזוז ממנו, וירב בנחל על עסקי נחל . החילוק שבין צרכי הפרט לצרכי הכלל וצורך הצפיה הרחוקה המיתממת דוקא ע"י אור הנבואה, לא היתה יכולה להתגבר על כח השעהשהיה קשור עמו בחזקה, ע"כ לא היתה מלכותו כ"א מלכות של שעה. וליחש המלוכה, שצריך עמה הכללות והמלוכה של ממלכת ד', שהצפיה האלהית הוא היסוד היותר נכבד שבתנאיה, לא היתה יכולה להתאים עמו בדרך טבעי כ"א באופן מלאכותי, "רמה קרני ולא רמה פכי"  . ואף שבכללם רמה מעלתם עד אין ערוך, מ"מ [] זה החלק של ההפסד וקילקול, מניעת ההסכמה עם הסוד האלהי שבממלכת ישראל, אשר מרחוק תשא דעה, נאמר "ד' יחתו מריביו... ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו."