עין איה על שבת ה נא

(שבת נה:): "אמר ר"ג, עדיין צריכים אנו למודעי".

ר"א המודעי אומר, הפוך את התיבה ודורשה, זעזעת, הרתעת, פרחה חטא ממך. הכחות הגדולים המצויים בנפש גדולה, כשהם פועלים נשגבות גם בהכנתם אל החטא ואל היציאה מן השורה, שבזאת ההכנה עצמה ישתמשו להוציא אל הפועל רגשותיהם לטובה. אמנם כ"ז שהדברים הולכים ע"פ סדרם, הציור להתפרץ וההשתדלות בתפילה לשוב אל הראוי, ותגבורת העז הנעלה מהאור הנפשי הגנוז בעצמת כחו, עדיין הדברים אינם באים ג"כ בחוג המעשה, ואינם פועלים לפי מילוי פעולתם לטובה. אבל אלה הכחות הנפלאים, משתמשים בהם ג"כ בתור פעולה חוזרת, ואז הם באים לתעודתם. הציור הבהיר שבנפש החיה, היודע[ת] ג"כ להרגיש את הרע ואת החטא לכל תנאיו וסעיפיו, הוא יודע ג"כ להעריך יפה את גנותו ואת גודל הריחוק שראוי[ה] להתרחק ממנו, כל נפש יקרה. זה הציור, שהוא רגיל להשתלם באחרונה, בעת גמר כל מפעל, הלוקח חלק גדול ברגשות הנפש ועז חייה, הוא מתקדם לצד הטוב, לבא תחילה, למען הביא את ההכרה הנכונה בגנות הרשע והחטא בעוצם הכרתם, להביא את הזעזוע הציורי למכונו. הזעזוע הציורי מביא עמו ג"כ את הרתיעה המעשית, הממלאת את האדם רגש מעשי, בהסכמה מלאה להבדל מן החטא, אפילו אם יהיה ענינו מוקף בהמשכת רגשות וציורים מרעישים מעברים שונים שכ"א מושכו אליו, מפני שההכרה העליונה של הקדושה והמוסר הטוב היא עולה עליו ומכרעתו. ע"כ הוא עולה פתאום למדרגה גדולה, שכל ההכשרים שהיו בנפשו אל השפלות והחטא הנם פורחים ואינם משאירים שום רושם, מהתגברות המחאה הפנימית המקפת את כל כחות הנפש כולם ברב עז ועוצם, הפועלים במהירותם בסדר הפכי מצד גודל העצמה הנפשית ומהירות נטיותיה. רק זאת התכונה, שהיא רוכשת לה מעמד קבוע במעשה ובפועל, היא משלמת את היתרון שבציור הנשגב שע"י התפילה, שהוא פועל ע"פ האופן הסידורי של עצמות הכחות לספחם אל הקדושה. אבל בעולם המעשה, הנה הוא מהפך את סדריהם, להביאם במערכה אחרת למען יהיו מוכנים בכל עז למחות בעד הרע והחטא. זאת היא דרשת ר"א המודעי , הנצרכת להשלמת הדרשה של ר"ג, והיא באה בצורה של היפוך וסירוג, הפוך את התיבה ודורשה, זעזעת בציור, הרתעת בפועל, פרחה חטא ממך בטבע הנפש והכשר הגוף כולו, מצד עומק הרושם הפועל על החיים לתן עליהם את חותמו, והיו קודש.