עין איה על שבת ה מח

(שבת נה:): "כתנאי, "פחז כמים אל תותר", ר"א אומר, פזת חבת זלת".

המהירות היא חסרון לעצמה כשתגיע לתחום הפזיזות, שהיא מניעת התישבות הדעת מהמעברים של החיים, שהם ראויים להיות נאהבים כשהם לעצמם, וראוי לאדם השלם שישא את עולם באהבה ובמנוחה, שרק אז תגיע לו התכלית הנרצית מחיי הזמן, גם מחיי עולם המושגים על ידם. אמנם הפזיזות לדלג את הסדרים, לבכר את הרחוק בלא עתו ושלא לנוח, לדלותו דוקא ממעמקי הקרוב וההוה, מביא שתי מגרעות יסודיות. האחת, במה שמגרעים את חק ההוה ומקצרים אותו, ונמצאת חוליה שלמה משלשלת המציאות חסרה מהוייתה. וזה החוב לא ישאר בלא שילום, כי ידחק תמיד בכמה דרכים לבקש את אשר ראוי אליו, וכיון שלא ניתן לו הראוי לו ע"פ סדר יהיו הדברים מוכרחים להיות נתקנים ונשלמים בהפרעת סדרים, שמזה יוצאים כמה קלקולים. נוסף לזה, האורה הרחוקה הגנוזה שהיא ראויה לבא אחרי ההשלמה הרחבה של ההוה, היא יוצאת אז מכובדת בכבוד הראוי לה, כי ההוה הכין את הכשרונות ואת המעמדים באופנם הראוי, להבחין את הערך של העתיד והמגמה הרחוקה ולהכיר כבודה. אבל ע"י דחיקת המצב של ההוה, כשהעתיד מתפרץ לבא בלא שימוש הזמן וההכשר הראוי, הוא מושקף בזילזול ומיעוט ערך, ע"כ לא לבד לההוה מגיע גרעון בתור העולם הגלוי הקרוב, כ"א גם אל העתיד הרחוק יבולע. פזת , עצם המהירות בתור תכונה המפסדת את עצם המנוחה, העונג והנועם של עצמיות השלמת הקדושה, החיים והטוב. חבת , החוב נזקף (על) ע"י זה אל הגלוי והקרוב, שלא נגמר כראוי ולא נתרחב כפי ערך דרישתו. ועי"ז ג"כ זלת את הערך הגדול של תעודת המכוסה והרחוק, שראוי להשקיף עליו בעין מזויינת בכל מכשירי הטוב והאור של ההוה, ולבא מתוכו עצמו אל העתיד, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהילים פד, ח).

<< · עין איה על שבת · ה · מח · >>