עין איה על שבת ה מג

<< · עין איה על שבת · ה · מג · >>

(שבת נה:): "מני, אילימא תנא דמלאכי השרת, והא איכא משה ואהרן, א"ל רשב"א היא, וש"מ יש מיתה בל"ח ויש יסורין בל"ע, ותיובתא דר"א תיובתא".

השאלה אם הבחירה הפרטית תוכל כ"כ להתרומם, עד כדי להעביר לגמרי את הירידה שבאה לאדם הפרטי מצד אותו החלק שפרטיותו נפגמת מסבת הפגימה הכוללת של הירידה הכללית, תתפלג לפנינו עכשיו לשני חלקים. חלק אחד, האפשרות של עליית האדם בערכו הפרטי, בהיותו לעצמו, במעלה היותר עליונה מן הטוב החכמה והחסידות הנאותים לו. והחלק השני הוא, אם יתכן שימצא ג"כ ע"י פיתוח שלמותו, הנהגה כוללת שבה ידריך את הכלל, את החברה האנושית, וגם במרחב חיים הכוללים, שרבו מאד סיבוכיהם, לא יהיה מקום לחטא ועון לפגום, באופן שיוכל להיות גם בריבוי פעלים העומד במילוי השלמתו במדה כ"כ עליונה, עד שאין צורך עוד לבנינו ההוה להסתר למען תת מקום לתכונה יותר מעולה ונכבדת. וכאשר מצאנו דאמנם נמצאו יחידים שהם התעלו מן החטא בערכם הפרטי, שמשה ואהרן לא הגיעו לזה, ועכ"ז לא נאמר שירדה מעלתם לעומתם, מפני שהם בתור אנשים פרטיים, שרק בגניזה היה עמם נמצא כל אוצר הטוב השמור ג"כ אל הכלל כולו, הם יכלו להגיע עד אותה המעלה של ההתרוממות הגמורה, שאין לשום חטא ועון יחש עמה. אבל כשיצאו היותר שלמים שבמין האנושי להנהיג את הכלל, בתור הסיבוך העצום שבארחות החיים הכלליים, למדה זו לא תוכל האנושי[ו]ת להגיע, עד שלא תמנע את הפרטים המנהיגים אותה בשפלותה, ממעלתם הרוממה. ע"כ, משה ואהרן בחטאם מתו, בחטא המסובב מסבל ההנהגה הכוללת, ואע"ג דיש מיתה בלא חטא של אדם פרטי, ותיובתא דר"א ששולל את מציאות האפשריות של מיתה בלא חטא, שהיא אמנם מוכרחת לבא מצד המחלה של החברה הכללית, שבקרבה ובסבתה החטא מוכרח באיזה אופן שיהי' בכל מי שעליו הוטלה המשרה הכוללת של הדרכת הציבור בכללותו.

<< · עין איה על שבת · ה · מג · >>