עין איה על שבת ה לג

(שבת נה.): "ור"ל אמר, תיו סוף חותמו של הקב"ה, דאר"ח חותמו של הקב"ה אמת".

כל תקופה בחיי האדם והאומה פועלת דבר רשום מיוחד, שכשתגמר בצביונה השלם היא מטבעת פרצוף מיוחד על העתיד לפי התכלית הטוב הצפוי לקורא הדורות מראש . הרושם המקובץ מכל אריכות התקופה, מכל מפעליה, עולה דוקא ביחש התחלתה המשכה ואחריתה, שהם מתאימים יחד. כשבא הזמן להעביר התקופה האחת מפני השניה העתידה לבא, אז כל אותם החלקים שלפי המטרה העליונה של השכלול העתיד יהיו מעכבים את ההשלמה והפיתוח, הם צריכים להפסד, ואותם שיש בהם צדדים לטובה, באופן שיכולים הם להעביר את הטוב של התקופה שעברה אל התקופה הבאה, הם ראויים להתקיים ולהיות מתחילי הזמן החדש. ההכרה של השלמת איזה מבוקש לצביון שלם, שימצא המסתכל בכל פרק מפרקי התולדה האנושית, כשהיא מתקבצת מאריכות המאורעות, היא מלמדת את היחש של החפץ האלהי הגנוז בעמקי התולדה, לתן לה חיים והתעלות, והחק האלהי הגנוז בתוכה הוא מסמן את תכניתה בהתאמה של הקצוות עם עצם ההוה, חותמו של הקב"ה אמת , התחלה והמשך ותכלה, והתי"ו סוף החותם בפועל. כשבא אז הזמן לסיים תקופה, ולהתחיל תקופה אחרת, אז החשבון מתמצה, ומה שנשאר בלתי מתאים ומעכב את החותם הכללי של האמת המקובץ מהמגמה האלהית להראות, זה יתקיים וישמש לימים הבאים, ומה שנשאר כובל ומעכב, זה יסולק, כי רק מה שנותן השלמה ליסוד האמת הנצחי יעמוד בעת מעבר, כי "שפת אמת תכון לעד" .

לג. . ישעיה מא, ד. . מלה זו מסופקת בכתי"ק . משלי יב, יט.

<< · עין איה על שבת · ה · לג · >>