עין איה על שבת ה ג

א"ר יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. א"ל אביי, אדרבא, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית. ההתיחדות של איש מיוחד שבו דוקא יעשה הנס, אע"פ שבודאי הנס, ככל פעולה מקושרת עם כללות המציאות, יש לו תכלית כללי מסודר וערוך, מ"מ ההתיחדות האישית ודאי יש עמה דברים מיוחדים. וכאשר ישנם אנשים קטנים, שאין טפוס הכלל ניכר בהם כל עיקר, והם אינם כלל ראויים שתחול על ידם ובהם פעולת הנס, שבו בולט ענין הכללי, רק בעל נפש גדולה שיש לה ערך כללי, ראוי הוא להיות נס נעשה בו, שכח הכלליות הוא מגלה את הצורך בשינוי סדר הקבוע ותמידי.

אמנם עם כל הגדולה שבנפש, עלינו לזכור תמיד, שאהבת הטבע המסודר וחינו הפנימי, היא יסוד מוסד לחכמה, לשיחה קדושה בהוד אלה, וליושר לבב. ע"כ, מציאות הנסים הוכרחה לבא מצד אותו המעמד הלקוי שנמצא בבנ"א, שמצד עצם טבעם היו נוטים אל כל מה שהוא נגד השכל והיפוך היושר. ע"כ הם צריכים הדרכה כזאת שתשפיע בהם השפעה של היפוך סידור הטבע שלהם, שינצח השכל והמוסר את שרירות הלב הטבעית, שההסתכלות בפלאי אדון כל, בהריסות הסדרים הקבועים הטבעיים למטרה רוממה נשגבה במוסר וחכמה, מנשא את הנפש מתוך עומק השפלות של החפץ העצמי שלה אל הכבוד והמעלה. אבל גם זה בעצמו גרעון גדול הוא, כל זמן שהאדם מצד עצמו הוא כ"כ שפל ופעוט, עד שהטבע שבלבו עצמו הוא יכול להיות נוהג אותו בדרכי חושך, עד שרק אז ירפא ע"י התאימו את ממשלת נפשו אל הממשלה האלוקית שבשינוי סדרי בראשית. אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם, ואז כבר ההדרכה היותר נשאה באה עם הדבקות היותר עליונה בטבע הסידורי ואהבתו. ע"כ, עם כל הגדלות שאנו מרגישים בניסים, אין אנו צריכים לשכח כי רק נתפלא עליהם, אבל לאהבה נאהב את הטבע, את חק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד. ועם הגדולה שמי שנעשה בו נס בעצמות הוייתו וטבעו, נחוש ג"כ שיש כאן גרעון, שנשתנו עליו סדרי בראשית, ונאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטוהר שיהיה נובע מתוך הלב, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". ויד ד' הנוהגת בטבע המסודר וקבוע, תהיה גלויה בהודה והדרה בלב כל בשר, בציור שלם ונשגב, מצד ההכרה הפנימית שכבר פלסה את נתיבתה, בשברה את קירות הברזל שהפסיקו את מהלך האורה בעת השפלות והרשעה, ע"י פלאי הניסים ותולדות לימודיהם לעד ולעולמי עולמים, בדרך רם ונעלה יותר מכל נס ופלא, "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות"

והנה יוכל אדם להיות גדול בכחות נעלים ובעל נפש גדולה, ומ"מ נטיותיו הטבעיות יהיו פחותות, עד שראוי להם לקבל רושם אדיר להשתנות מעצם טבעם. באדם כזה יעשה נס בעצם טבעו, אפילו במקום שאפשר למצא את המבוקש באופנים אחרים, טבעיים. ע"כ, מופת הוא על הגרעון הנמצא באדם זה שנשתנו לו לעצמו סדרי בראשית, וסדרי בראשית, מעשי ידי יוצר כל ב"ה שלמים הם מאד, שראוי להוקירם ולאהבם כמו שהם "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"