עין איה על שבת ד יב

יב. א"ל רב נחמן לדרו עבדיה, אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע ר"א איקפיד. א"ר יוסף מ"ט איקפיד, כרבוותא עביד, חדא כרב וחדא כשמואל, דאר"י אמר שמואל מותר להטמין את הצונן, וכרב, דאר"ש בר"י א"ר כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם והוא סבר אדם חשוב שאני. פעולת ההשפעה של אדם חשוב על הדור תחלק לשתי מערכות, שלפעמים יהיה קשה להשלים ביניהן, שהדבר הפועל לטובה לצד אחד יהפך לרועץ להצד השני. הצד האחד הוא הצד המעשי, ראוי שידע העם כי החכם אשר בקרבו שהוא רואה את כבודו ואצילות נפשו, וחפץ להיות דומה לו לשבח ולעילוי כפי האפשרי לו מצד התעוררות הצד העליון שבאדם, מצד הנפש האלהית שבקרבו, שהיא מתנשאת כשאורה מחזה נהדר עליון ונשא, הנה יהיה החכם לתורה חיה, שכל מעשיו, הליכותיו, בשקל קודש הם שקוילם, וראוי ללכת בהם, לאשרם ולקיימם בדרך החיים. בזה הערך ראוי לחכם שיתנהג במהלך חייו באופן האפשרי להיות קרוב לחיי העם, למען ידעו כולם כי כל המעשים אשר הוא עושה הם תורה לכל העם. אבל אם החכם יתנהג לעיני כל העם בחסידות גדולה מעשית, הלא שוב לא יוכל ההמון הרב ללמוד מארחותיו, שאינם לפי מעלתם וערכם כלל. זאת היתה הנטיה הנמצאת בין רבים מאנשי הסגולה, לנטות קו להקל בקולות מעשיות במקום שיש פנים להקל, אע"פ שנפשם הפנימית החפצה ועורגת מצד אהבה עליונה פנימית להרחבתה של תורה ומצותיה, בשביל חמדת הנצח וההוד מאור האלהי אשר בנפשם, מ"מ יבליגו על תשוקתם בעדינה, למען ידעו העם שמעשיהם והליכות חייהם של גדולי דעה הללו תורה שלמה היא.

זאת היא המערכה הבאה מהשקפה על הצד המעשי של יחס הגדולים על העם. אבל יש ג"כ צד הפעולה ההרגשית, פעולת ההוד המשוערת על ערכה של תורה ותעודת מצותי' בלב העם, בראותו את מוריו, בעלי הבינה והנפש, בעלי הלב וההשכלה הרחבה והברורה, השכלת החיים ברחב מילואה מראש ועד סוף. ההרגשה הזאת א"א כלל שתהיה שוה לכל אדם, ואין לקוות ישוו בה הקטנים עם הגדולים, ע"כ בזה, ההבדל מוכרח להיות. וכל מה שיראה העם את גדוליו והנם נותנים כוד רב, וזהירות מופלגת הם נוהגים גם בענפי הענפים והדקדוקים הקלים שבמצותיה של תורה, יכירו מזה את רוממות כבודה של תורה בלבבם. ואז, גם אחרי הורדת כמה מעלות מוכרחות, שלפי ירידת מצבי הנפש תרד ההרגשה במעלותיה מכפי מה שהיא מצויירת אצל הגדולים לעומת מה שתוכל להצטייר אצל הקטנים, מ"מ ישראר חלק רשום של השערת כבוד וקדושה, המספיק לתן להם עז לקיומה של תורה בחובות השוות לכל, ברב אהבה ואמונת אומן. וע"פ זה המשפט, ראוי וחובה לאדם חשוב להתנהג בחידות ויתרון דיוק מעשי לפי ערך חשיבותו.

והמחשבות הכלליות, הולכות ומתפרטות במעשים התלויים ביחוד בשני יסידות גדולים שבתורה, שמשפיעות הכרות מצויינות, הלא המה הכרת עליונותם של ישראל, וקדושת האומה בבחירתה האלהית, יסוד השבת אות היא לעולם ביני ובין בני ישראל. והשני ההבדלה שבין ישראל לעמים, כמה היא צריכה להיות ניכרת באומה בשביל השמירה של הסגולה האלהית העליונה והגדולה של ישראל. אמנם בכל מושג, היותר חנמד ויותר קדוש, אפשר לכח הדמיון הבלתי מזוקק להעביר עליו את הדרך, להכניס בו פרטים מיותרים ומכאיבים. ע"כ לפעמים צריך להשפיע כח נשא, נובע מאזהרת בל תוסיף, ו"אל תהי צדיק הרבה", כדי לשמור את הגבול במדתו, וההגבלה של המחשבות לפרטיהן תהיה מושלמת באיזו הגבלה מעשית, שאותה ביקש ר"ב לסמנם, בשבת, בהטמנת צונן, על פה תבא ולא תוסיף, וביסוד ההבדלה שבין ישראל לעמים, במיא דאחים קפילא ארמאה. אמנם יש לדעת כי רק הרעיון המעורב בדמיוני שוא צריך הוא לביצור והגבלה לא כן הוא הדרך ביחס להשכלה שלמה של איש השלם, היודע דעת אלהים ואורח תורת חיים, אצלו אין קץ לתעודת הרוממות של כל מחשבה עליונה, ואין תכלית להטובה והאורה של הרחבתה וגידולה, ע"כ יש ג"כ משפט להיות מרחיב והולך, מתעלה ומעלה, וחסידות גדולה מכולם, אדם חשוב שאני.