עין איה על שבת ד יא

אמר ר"פ, בא וראה כמה מחבבין זה את זה, דאילו ר"י (ר' יוסי) קיים, היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא ר"י (ר' ישמעאל) בר"י (בן ר' יוסי) ממלא מקום אבותיו הוה, והיה כפוף ויושב לפני רבי, וקאמר כבר הורה זקן. כשהמבט יוצא מעומק הנפש של גדולי ההנהגה שבאומה על כללות האומה, אז אין שום הכרעה ניכרת מצד מעמד היחיד, איך שיהיה לעצמו לפי ערכו, כי אם על הרושם שהוא עושה על הכלל כולו. על כן, מאין פנות מה שלפי עצמות ערכו של רבי ויקר נשיאותו היה רבי יוסי כפוף לפניו אם היה קיים, יודע היה רבי כמה גדול כבודו בערך גדלותו האמיתית בעיני הגוי כולו, עד שידע היטב להכריע שנתינת חק כבודו תכין לב האומה להשרשת כבודה של תורה כפי אותו הערך של הפעולה שתעשה החומרא הפרטית, ועוד תעדיף עליה, באשר נובעת היא ממקור כבוד חכמים ויקרם. אמנם ההרגשה הכללית, להכריע את ערכם האמיתי של חכמים לפי אמת מידת רישומם בלבב האומה, היא בעצמה נותנת הוד האהבה הפנימית בלבבם זה לזה, כי אין כאן שום תחרות, כי אם עבודה משותפת להועיל לכלל עם ד' ולרוממו בקדושת כבודה והדרה של תורת אל חי אשר בלבבם, בא וראה כמה מחבבין זה את זה. גם זה הוא האות שהידיעה הפנימית שכל אחד ידע ערכו של חברו, היתה עמוקה, לא רק כפי ההסכמה החיצונית של ההמון, כי אם על פי עומק הערך שידע האחד את מעלת חבירו. והידיעה הפנימית שיסודה האמת והכרעת כח הקדושה הפנימית, היא פעלה את פעולתה בהליכות החיים הכלליים שה[ו]כרעו על פי חכמים. וכח הנשיאות היה מבוסס על יסודות כאלה, הקבועים על בסיס האמת וטהרת הלב היותר נעלה, וממילא גם המסקנות של הדיעות המכריעות להלכה יצאו על פי הצירוף של ההכרה הפנימית של ערכם הנעלה של חכמי האומה היותר עליונים מצד ערכם הפנימי, עד שמצא נכון רבינו הקדוש לבטל את הכרעת הנשיאות, עם כל גודל ערכה המוסכם, מפני חיבת איש כזה, שבחיצוניות המעמד היה כפוף ויושב לפניו אם היה קיים, וקאמר כבר הורה זקן