עין איה על שבת ג ז

שני כוחות בבנין האדם: הכח הפועל והכח השומר.

(שבת מא, א): "רחץ בחמין ולא נשתתף בצונן, דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן."

שני כחות מתאחדים בבנינו החמרי והרוחני של האדם, כח הפועל, שעל ידו האדם מוכן להרויח דברים חדשים, כחות חדשים לעומת הישנים, וחומרים חדשים תחת אותם שכבר אינם צולחים למלאכתם, וכח השומר, האוצר את שכבר הרויח. לעשות את מלאכת הרוחה ראוי שהאדם יהיה יותר מוכן לשינויים, לרכות ולהתפעלות, אמנם לענין השמירה, צריך האדם להיות מוכשר ביותר למצב של קשיות החומר, וכן הדבר נוהג במדות ובתכונות הנפש. הרחיצה בחמין מרככת את הגוף, ומכשירתו להיות נפעל ביותר מכח החיים הרודה בו, וטוב הדבר מאד לתועלת חליפי החומרים וחידוש הכחות. אבל עם זה צריך האדם לאצור בקרבו את כח השמירה, שלא להיות יותר מהמדה עלול לרכות ולחילופים, על כן צריך הוא לשיטוף צונן. והוא דומה להכשר כח הפועל שנמצא על הברזל בהכנסתו באש, שאז יוצלח לעשות ממנו כלי מעשה מתוקן, אבל כדי לשמור את אשר נעשה בסיוע האש, מועיל כח שהוא לגמרי הפכי, והוא ההכנסה למים, שאז אותו הצביון המתוקן הנשה על ידי האש, מקבל את תפקידו באופן נאמן וקיים. וכזה אין להתפלא, כשנמצא כחות הפכיים ושונים משתמשים בחיים להפקת תכלית אחת חביבה וכללית, כי הכל עולה למקום אחד ונתנן מרועה אחד.