עין איה על שבת ג א

אמיתות שהאדם קונה בלימוד מרבו ואמיתות הנעוצות בעומק הנפש.

(שבת מא.): "רבי זירא הוה משתמיט מרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל".

בנפש האדם ישנן אמתיות כאלה שהן נקנות לו דוקא על ידי לימוד ועיון, וישנן גם כן אמתיות שהן נעוצות בעמק הנפש, שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה. כל היחש הגדול שיש בין הרב אל התלמיד, הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון, אבל אותם הלימודים שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש האלוהית, שיש בהם מעין קדושתו של אברהם אבינו עליו השלום שלא היה לו רב, ועשה הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כשני רבנים, והיו מלמדות אותו חכמה^[1]. כשבא האדם למדה זו, ובמקצע הפרטי, שזה הכח הגדול שבנפש משתמש בו, הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת, ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי נפשו מאירה באור אלהי, דיהיב חכמה לחכימין^[2]. אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול, שלא לשכח שיכול להיות שהאמת הזאת, הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית, היא רק ראויה לו לעצמו. והדרך הכולל[ת] שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה וההוראה, שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחס הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמתת ההכנעה של האחרון אל הראשון. על כן, גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה לארץ ישראל, אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בענין זה על ראש פסגת הכרעת הקדושה הפנימית אשר החדרי לבבו, וקול אלהים הקורא אליו בכח ביד השם אשר עליו חזקה, מוצא אותו נשגב ונעלה מכל קישור לימוד והדרכה אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב, כל כן לעלות לארעא דישראל הוסכם אצלו אפילו להיפוך מדעת רבו, רבי יהודה. אבל בכל זאת לא השיח רגע דעתו מהוראת הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל העניינים. על כן סבב פני הדבר שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו, וכמה נזהר הוא מלעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטיה העליונה שבעליונות, שהיתה לו למרכז חייו הזמניים והנצחיים, היא עלייתו לארץ ישראל, רק אשתמיט מיניה, כדי שלא יוחש כי עושה הוא בשאט נפש למורת רוחו של הרב, שבודאי יש גם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו. על כן, הוה משתמיט מיניה דרב יהודה, כדי שלא יפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו ביחוד, משום דבעי למיסק לארעא דישראל. וזה החפץ העליון הרימו מעל לכל חובה כוללת, על כן חפץ היה שתשאר מחאתו של רבי יהודה כללית, ולא תסב עליו בדיוק ויחוד, בהיותו מוצא את עצמו בנידון זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, "באהבה תשגה תמיד"^[3].

1. בראשית רבה סא, א.
2. על פי דניאל ב, כא
3. משלי ה, יא

עין איה על שבת · ג · א · >>