עין איה על שבת ב רצז

(שבת לה ב): "א"ר יוסי בר זבידא העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממה נפשך".

במעמד הברור, שאור היום מאיר, א"צ לאדם צירופי משפטים וסברות מחוברות מצדדים שונים, הראיה בעצמה היא אחת וכללית. אמנם במעמד הקצוות, בעת כהות האור השכלי, אז יתחלקו הענינים למשפט המעשה ומשפט העיון. המעשה ראוי להיות מבונה ומיוסד גם אם ימצא לו מעמד של ספק להשאירו, אבל לא בזה יבנה הצד העיוני, ולא בזה יעמד הלב על מנוחתו. אמנם גם באופן היותר אפל יוכל מעמד הספק להמצא באיזה דרוש יקר הנוגע עד הלב רק בהשקיפו עליו מצד אחד המוגבל. אבל בהיותו מצרף כחות מפוזרים, מחברם אחד לאחד, מפשט את השקפתו מקצה אחד עד הקצה האחר במשא עיונו, אז לא יהיה עומד כלל על מצב הספק כ"א על מצב הבירור, והכח שעד שלא עלה בידו לקבץ את נפוצותיו שמר את המעשה שגם הספק ישמרהו, מיד יתעורר ע"י צירופו להחליט את הדעת החיובית, המקובצת ועולה, דוגמת העושה מלאכה כשני כין השמשות חייב חטאת ממנ"פ. וממילא הגזירה מובנת שרק לענין ההחלטה הצורית של חיוב חטאת, שצריך עמה תנאי של חיוב מוחלט יש צורך לצירוף, אבל לענין איסור מלאכה די ג"כ הספק האחד לאסור. וכשהספק יעשה את פעולתו באמונה, לא יאחר הודאי לבא, ע"י בירור כח הצירוף שלו. (ישעיהו לג ו): "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת".