עין איה על שבת ב רצה

(שבת לה א): "א"ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים".

דור המדבר הוא הדור שכלל בקרבו את כח הרוחני של ישראל לכל פרטיו עד סוף כל הדורות, (ירמיהו ב ב): "חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר". יסוד החיים העליונים הנובעים מעומקה של תורה, הלא הנם צפונים בהים הגדול, ימא דאורייתא, היוצא מגאון השכל העליון, מקור החכמה והמדע ב"ה. אמנם לשאוב ממנו להשביר צמאון כל לב, להיות חש ומרגיש כ"א קישורו העצום בקדושתן של ישראל, ע"י קדושת השי"ת ותוה"ק, זהו תלוי בכח הרגש הטוב שבלב הרגש הטהור, שאם 'אמנם' מקומו בלב המוגבל אשר לאדם 'ה'משתנה בשינויי המצבים, אבל הרגש העליון הטהור המקודש, שעל פיו נבנה קישורן של ישראל לצורם וגואלם לתוה"ק, זה הרגש הוא גדול ועצום עד אין סוף ואין תכלית. מקור הרגש הטהור וזכות הורשתו לנו מדור המדבר, שמהם ירשנו ג"כ תורת אלהים חיים מורשה קהלת יעקב , היא זכותה של מרים. האשה עלולה היא ליתרון הרגש, ולפי גודל מעלתה האלהית היתה היא ראויה ליסד בישראל את יסוד הרגש הישראלי, שאמנם אינו כשאר כל הרגשות שמקורם הוא הסתערות הלב ממחזה של הוה שאין לו קיימא, כ"א מקורו ומעמדו הוא הים הגדול, ים התורה, מקור החכמה והאמת, שאין לו קץ ותכלית. בימי אליהו כשירדו ישראל עד תחתית המדרגה, מה פעל עליהם לשוב ע"י ראייתם את מופת הענייה באש לשוב לקבל עליהם עול מלכות שמים לענות "ד' הוא האלהים", אחרי אשר כה ירדו פלאים והסבו לבם אחורנית , לא התעלו עדיין בשכל עליון, ואור התורה אשר עזבו זה כמה לא האיר אליהם בפועל. אמנם כח הרגש הישראלי הצפון בלב נתעורר, וזה אע"פ שאינו נראה לפום ריהטא, אע"פ שמובלע הוא בין המון הרגשות השונים, אמנם בצפיה פנימית הוא נראה. ואע"פ שלכאורה אין לו מעמד, וכשם שמתמלא רגש והתעוררות כן יוכל להתרוקן. אבל לא כן הוא מדת רגש של הקדושה הישראלית, המדביק את העם כולו לקונו ב"ה, הוא באמת קשור ודבוק בעומק ים החכמה, שכל אוצר הרוחניות המלא בכל עז ותפארת שבעולם הוא מסעדו ומחוללו. ע"כ אם יתרוקן מסבת מחזה אחד מיד ישוב להתמלא מכח הים הסובבו, מכח רעיונות של אמת ומועצות מלאי דעת שאין להם חקר, ע"כ הוא תמיד מלא. אע"פ שמצד עצם הכלי, חום הלב והסתערותו, אין בו כדי אחיזה והתקיימות של כח הרעיון והמחשבה וקישורם בקביעות. הרוצה לראות בארה של מרים בצורתה, בעזה ונצחיותה, למרות היותה מתדמה לאיזה רגש עובר, הנדעך מפני שאון רגשות אחרים שחליפות הנם ממלאים לבב אנוש, העשוי כמו כברה נבובה שמיד כשהיא מתמלאת היא מריקה את מימיה. אבל בראש הכרמל, בראש הפעולה האדירה שהיא גם נצחיות הד קול "ד' הוא האלהים" שיצא ויצא מאלפי רבבה, גם בהיותם נתונים בתחתית המצב היותר ירוד, היא תוצאה ישרה מקדושת רגשם הטבעי, אם 'אמנם' אינו ניכר מפני המעשים שבתגרת יד עזיבת התורה ושאון ההרגל נעזבים, אבל בצפיה יראה ויכיר כמין כברה. אמנם אין לבטח בהחזקת מימיה, ומי יצרר מים בכברה, אבל כיון שהיא עומדת נים, כבר מימיה בטוחים בתוכה. רגש שאיננו יליד אותם הרעיונות המתילדים למראה המתגלה לשעה, הוא הרגש האלהי הנצחי הזה, כ"א הוא מתגלה בצורת רגש וענין לביי אחרי שהוא בעצמותו נובע ממקור הבטוח של אור העולם כולו, של כל ים החכמה ואוצר התורה ודעת אלהים אמת. זוהי בארה של מרים, וזה כח נצחיותה עדי עד.