עין איה על שבת ב רסו

(שבת לג:): "כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה, נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן".

האשה, כל הכח המוסרי שלה, גנוז ברגש הלב הטבעי, ואם תהיה ג"כ חכמה ומשכלת אין כח הכובד אצלה כח הדעת כ"א כח הרגש. וכח הרגש הוא ככל כח גופני עלול להשתנות ממאורעות חזקים. מה שא"כ כח הדעה המופשטת, שאע"פ שקשה לקנותו שיהיה קבוע בקנין חזק בנפש, אבל אם האדם כבר קנהו ונקבע המוסר היוצא מתמצית המדע הטהור בעומק נפשו, כבר לא יוכלו להסיעו ממקומו כל כחות היותר חדים ועזים. וזאת היתה ג"כ מעצת ד', שהיה נדרש להשלמת הדורות הבאים באור חכמה גנוזה טהורה ועליונה, שלא יהא בה כל סיג של החשכה חומרית. ע"כ גם אותה ההחשכה, שצירוף שליטת הרגש פועל על השכל היה צריך שיעתק מהם. וע"כ היו מוכרחים להתרחק לגמרי מכל חיי החברה והמשפחה, ולהתעורר ג"כ ע"ד החולשה שיש בשלמות הרגש לבדו, אע"פ שהוא חלק טוב מאד, והוא הקנין היותר מאושר לטובות שבנשים, מ"מ הלא אותה ההשפעה שהדעה מוכרחת להיות קלה במקום שהרגש נוטל את כח כובדו, היא צריכה להפסיק פעולתה מכל וכל, במקום שהיה השכל הכללי צריך להתרומם על מרום פסגת טהרתו להיות לאור עולם, ולמלא את אור השכל במקום אבוקת הרגש, היתה ההתעוררות טובה על החולשה שנמצאת בהכרח גם בכשרה שבנשים, שיש לחוש בכ"ז שמא מפני שדעתן קלה, דילמא מצערי להו ומגליא לן.

<< · עין איה על שבת · ב · רסו · >>