עין איה על שבת ב רלו

(שבת דף עמוד): "א"ר אושעיה כל הממרק עצמו לעכירה חכורות ופצעים יוצאים בו, שנאמר חבורות פצע תמרוק ברע".

ולא עוד אלא שנירון כהדרוקן, שנאמר ומכות חדרי בטן. אר"נ כ"י מימן לעבירה הדרוקן. ההדרכה המקולקלת הנוטלת את כל זיו האדם בשפלותה, היא משחתת את האדם ואת החברה בשני צדדים, היא משפלת את הערך החברותי עד שמגרעות מורגשות ואיומות מוכרחות להולד בצדדים החיצונים של החברה האנושית, ביחש לצדק ומשפט, לשלום ולנדיבות, שכל אלה אינם נפעלים כ"א ע"י היות האדם בלתי מתלכלך בזוהמא של שפלות. אמנם חוץ להרעה המורגשת החיצונית גדולה היא הרעה של אבדן הקדושה והמוסר, של הריחוק מהיות עלול להרגיש את כל אמת וכל נשגב. זאת המחלה היא פנימית, לפום ריהטא אינה ניכרת במהלך החיים של החברה החיצונית, אבל היא מוכרחת להתגלה, כי מאין דעת את ד' מוכרחת השפלות של כל המדות המעשיות היותר שפלות לבקש שררה והתפשטות. ע"כ כל הממרק עצמו לעבירה, מצד החיצוני של הקלקול מכות ופצעים יוצאים בו, ומצד הפנימי הנה המחלה הפנימית תתן אותותי', שנירון בהדרוקן. וכאשר לפעמים אין הרושם החיצוני בולט, וחיי החברה נראים כמהלכים כסדרם בחייו הפרטיים של האדם וכן בחיי הכלל, אשר באמת אין זה בא כ"א מסיבת כהיות עיניו וקוצר ראותו של האדם, ע"כ התוצאות הפנימיות שהן מורגשות לחודר לראות ולהכיר את המעמד הנפשי של החוטא, הן נותנות אותותיהן, סימן לעבירה הדרוקן. וזהו כבר אות שגם הקלקלות המורגשות החיצוניות ג"כ לא יאחרו לבא, והוא כלל גדול לכל ירידה קטנה שאינה מורגשת כלפי חוץ, שמ"מ פעולתה הפנימית לא תמחה, והיא כבר תתן בהמשך הזמן את כחה ג"כ כלפי חוץ. אשרי שומר ידו מעשות כל רע.