עין איה על שבת ב קפט

(שבת דף עמוד): "רב פפא אמר אבנ חנואתא נפישי אחי ומרחמי, אככ כזיוני לא אחי ולא מרחמי".

יסוד החיים הכללי הוא משותף, והשיתוף פועל הכל לפי קרבתו ויחושו. ע"כ לפעמים פועל התגברות כח החיים, הזיקוק והצירוף אל החברה והסביבה שבהם כח החיים איתן, לאמץ ג"כ את כח החיים במקום שהוא מתמוטט. ע"כ מעשים טובים המה ממשיכים כח החיים הרבה, מפני שהם ממשיכים יחש כללי להחי חיי יושר וצדק מכללות החיים. ע"כ עצת ד' היא דרך חיים לכלל ולפרט, מפני שהיא ממשכת על ההולך בדרכה משך היחש של השיתוף שמתגלה באהבה בנושאים גלויים וביחושים נסתרים ג"כ, ומ"מ פועלים להגדיל כח החיים. אמנם אותו היחש אל הכלל ודאי לא תמיד שוה בכל עת, ויש זמנים שבהם מתגלה כח היחש יותר וישנם זמנים שהוא רפה. ולפי מהלך סידור המציאות, זמן הגדולה וההוד, זמן מילוי החיים, יש לאדם יותר חיבור עם זרם החיים הכללי, ומוסיף ג"כ הכלל לו עצמה נסתרת. אמנם הלידה, שהיא מסובבת לפי מצב ההוה הירוד עם פחד וסכנה, בה מתגלה צד הגרעון של החיים והשפלות שבתוכו, עד שאין לידה אנושית בלא התנגשות מלחמה בין החיים ושלילתם. ע"כ היחש אל הכלל הוא אז דל וקטן, ואיננו יכול להצטרף מצדו להוסיף עצמה. היחושים אמנם הם בכללם נחלקים, ליחש טבעי ויחש הסכמי. גם יחש הסכמי טבעי הוא ע"פ סדרי הטבע של החברה האנושית וכחות הנפש המסתעפים מהם ועל ידם, זהו יחש של אחי, אהבה טבעית, ויחש של מרחמי, אהבה הסכמית. ופעולת שניהם מתרופפת בזמן הנועד לגילוי הצד השפל שבחיים, שמתגלה דוקא עם הופעת הלידה. ע"כ כשכח החיים הגופניים מצד עצמו מתדלדל, וכח הנפשי מתרופף מאין יחש למקור החיים, בעזבו דרך החיים בהליכות החיים, עוד נשאר כח מחזק ומעודד היחש אל הכלל, וזה ג"כ מתרופף. מפני שאחי ומרחמי, שכיחי אבב חנואתא, בעת התגלות צד הטוב והרענן שבחיים, ואבב בזיוני נתק הקשר אפילו כשאינו מורגש כלל, אבל בעצם הגניזה של עומק הנפש ומעמד קישור החיים הפנימיים בסדרי השפעתם מכללות החיים אל פרטיהם, (ש)יש בו צד תגבורת להאציל ג"כ חיים על הפרט שאינו תלוי ברצון מתהוה לשעה, שאין האדם ומכש"כ כללות החיים שליטים כלל על השפעותיהם. ע"כ אז עלול הוא המוקש למי שקלקל תחילה את סדרי החיים העצמיים לו.