עין איה על שבת ב קעח

(שבת לא:): "והיינו דאמר רכה מאי דכתיכ זה דרכם כמל למו, יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלכ על כטלם".

שמא תאמר שכוחה היא מהן, ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו מלה. חסרון הדעה וחסרון ההרגשה יוכלו להצטייר בשני אופנים. האופן האחד הוא שיבוש שכלי, שחושב בטעות משפט מעוקל. ואם יהיה אדם נגוע בזאת המחלה, יוכל להרפא ע"י חכמי לב שיראהו איך הוא טועה בחשבונו. ולעומת זה חסרון ההרגשה הטבעית תוכל לבא מכח הסחת הדעת לענינים אחרים, גם זה הוא דבר שאינו מתמיד, כי לא לעולם יטרד האדם מענינים שונים ומוכרח הוא לפעמים לשוב אל מנוחת טבעו הישר. אבל כאשר תתגבר הרשעה תשבר בזרע עזה כל שכל והגיון, ועם ידיעה ברורה שדרכם למיתה לא ישנו ארחם לטוב, לא מפני שיש להם ע"ז טעמים שכליים כ"א מטעם מרידה בעצם השכל האנושי. זאת המדה היא המחלה שאין לה תרופה, כי כל השגה מוסרית צריך שיהיה השכל עומד על מכון ממשלתו, וכיון שאחרי הידיעה שדרכם למיתה כ"כ פעלה עליהם הסכמת הרשעה עד שאינם חתים מהאבדן הגדול, ויש להם חלב על כטלם, שוב אין מקום להצילם גם בכלי נשק ההגיון היותר טובים. וחסרון הרגש, אם היה בא משכחה ארעית, היתה ההזכרה כבר קרובה, אבל כיון שאינה שכוחה מהם, כ"א ואחריהם כפיהם ירצו סלה, אלא שעצם הנפש כבר נשחתה עד שלא תחוש ולא תרגיש גם את האסון היותר גדול הנשקף לה מדרכיה הרעים, זאת היא גבול הרשעה בהתגברה למרום קצה, שתעשה את האדם כאחת מבהמות יער, שלא יוכל להשכיל ולהרגיש כלל את מה שלב האדם חש ומרגיש בטבעו. במעמד נורא כזה יוכל לדעת הכל, ולצייר הכל, ומ"מ לא יגע הדבר עד נקודת החיים והמעשה במאומה, "ראות רבות ולא תשמר פקוח אזנים ולא ישמע". כדי להשמר ממחלה הנוראה הזאת של ביטול ההרגשה העלולה לבא על האדם מסיבות הקפת תאוותיו הרבות, נתן לנו אבינו הרחמן תורת אמת המכשרת לנו את כל דרכי החיים, להיותם קרובים, להיות נפעלים מכל דבר קדוש ונשגב, מכל שכל טהור ומכל רגש צח, להשכיל ולהיטיב, למען לא נאבד במהומת הרשע ולא נהיה נטבעים בבור שאון וטיט היון , "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'". ע"כ נגד כל אורך ציור הרשעה עד מרום עזה, אמי הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין'.

<< · עין איה על שבת · ב · קעח · >>