עין איה על שבת ב קמז

(שבת לא.): "הלך וקרא, כיון שהגיע לוהזר הקרכ יומת א"ל מקרא זה על מי נאמר, א"ל אפילו על דוד מלך ישראל".

ענין ההתיחדות של הכהונה יוכל להתפרש שהיא תלויה באיכות הרגש הקדוש שצריך להתלוות לעבודת ד' המעשית, מאחר שעצם המעשה ביחוד של עבודת הקרבנות מצד חיצוניותו יוכל להוליד רגש כזה שאינו מתאים לאותה ההתרוממות שעבודת השם יתברך צריכה להוליד בלב. א"כ מי שכבר בא לידי מדה זו שרגש לבבו הוא נשגב ונעלה ויוכל להמשיך את ערך המעשה של העבודה לתכלית מצויירת בתכלית הקדושה והתפארת, כבר הוא ראוי להיות זקוק לעבודה ככהן. אבל באמת לא בעצם הרגש התלוי בבחירה תליא מילתא, כ"א באותו הרושם שגלוי לפני אדון כל הנפשות שדוקא אם יעשה כזה ע"י הקרבנות אז תצא הפעולה הרצויה להיות פועלת כפי המדה הראויה ביחש להרבות כבוד שמים מעבר מזה, ולהמשיך ג"כ היחש של הכרת קדושת השם יתברך אל עומק הפרטי שבמעשים האנושיים מעבר מזה. וזה תלוי הרבה בין בהחיוב של המעשה להעשות בין במניעתו, אשר ע"כ המניעה אינה משום חסרון הכנה לבד כ"א שיש תכלית מכוונת בהגבלת המניעה אפילו באדם שנשלם הרגש שלו בתכלית העילוי, כדוד מלך ישראל נעים זמירות. ורחש הכבוד החיצוני שהיה מתילד מהתעסקות שלו בדברי העבודה היה בתכלית הגדולה, מ"מ נתרחק מפני שיש תכלית רצוי' בעצם הריחוק, שרק עמו יחד עם החיוב תצא הכונה הראויה הטהורה והקדושה.

<< · עין איה על שבת · ב · קמז · >>