עין איה על שבת ב קמה

(שבת דף עמוד): "כא לפני הלל, גייריה".

אם כי בעצם הזדמנות המקרה להתעורר לחפץ טוב אין זו עדות על יתרון הכשרון לטוב שבאדם ההוא, אבל מצד ההשגחה העליונה, המסובבת מאדון כל, אל דעות אשר לו נתכנו עלילותי, אין ספק בדבר שאין שום מקרה שאין לו ערך ראוי להתבוננות. ע"כ נחשב ג"כ המאורע שדוקא זה האיש יעבור אחורי ביהכ"נ בעת לימוד זה הפסוק, ודוקא על ידו יתעורר לרעיון גדול כזה, להתגייר, אפילו עם היותו מיוסד על יסוד מטעה שהוא להיות כה"ג, מ"מ אם לא היתה בנפשו נטיה גדולה לטוב ולאמת לא היתה באה לידו זו ההזדמנות. גם איש כזה אשר כמובן לא חסר כבוד ג"כ במצבו, אם לבבו נוטה לחמוד לכבוד הנמשך מפאת עבודת אל אמת, אות הוא שגרעין אהבת ד' ועבודת אמת נמצא בלבבו, אלא שהוא מעורב בסיגים רבים מאפס לימוד וחינוך. ע"כ הלא החובה מתגדלת מבלי לדחותו, ולהתאמץ לצרף סיגיו עד אשר הנטיה הפנימית שבו לחמדת אהבת עבודת ד' תצא צרופה כזהב בעצם טהרתה. ובאמת יוכל היות שחמדת אהבת עבודת ד' היתה באמת בלבבו, אבל מפני שהורגל בברק חיצוני מרובה לא היה יכול לישב דעתו בתכונת עבודה פשוטה שאינה מושכת אחריה את הציור האסתטי. ע"כ כשמעו שנמצא תכסיס עבודה בישראל עם הוד והדר והכנה מברקת, מצא עצמו צמא להוציא אל הפועל חפצו לעבודת ד' כפי נטייתו להדר ויופי. אמנם כ"ז לא יעיק לו כ"א כ"ז שלא הורגל בתורה ודרכיה, והיופי המוסרי לא הכה שורש עמוק בלבבו, אבל בטוח היה הלל שכאשר תבא חכמה בלבו לדעת את ד' ודבר קדשו, ימצא את כל אוצר היופי והתפארת בדרכי ד' הפשוטים והטהורים שבקיומה של תורה ולימודה, "והתפארת זו מ"ת" .