עין איה על שבת ב קמג

(שבת דף עמוד): "שוב מעשה כנכרי אחד שהיה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר שהיה אומר ואלה הכגדים אשר יעשו חשן ואפוד, אמר הללו למי, א"ל לכה"ג, אמר אותו הנכרי כעצמו, אלך ואתגייר כשביל שישימוני כה"ג".

לפעמים צריך להכיר כח יתרון באדם בשביל שמפנה לבבו אל הטוב והאמת, אע"פ שאינו מוצא את האמת מפני סיבות המונעות, אבל הרצון המתילד בלב לדרוש את הטוב גם הוא דבר טוב ונכבד. לא כן הוא לכאורה אדם שמצד איזה מקרה של פגישה האיר לו איזה אור, אז ישובח לפי הרגיל רק אם ההצלחה עמדה לו שהפגישה נפלה על דבר שהוא מועיל ונשגב מצד עצמו, שגם הוא יכובד. אבל אם התעורר לא מצד דרישתו כ"א מאיזה מקרה, והמקרה לא הצליחו להעמידו על נקודה של חפץ אמתי וטוב, כ"א על חפץ כוזב ומדומה, לפי הראוי אין סיבה לקוות מכזה תוצאות נכבדות. והנה זה הנכרי לא הלך לדרוש את ד' מחפץ לב והלך נפש, כ"א מקרה נזדמן לו שענר אחורי ביהכ"נ ושמע קול טופר. גם המקרה לא הצליחו להעמידו על נקודה שהיא באמת יסודית ואמתית, כ"א הוברק לפניו ברק חיצוני של מלבושי כהן גדול וכבודו החיצוני. והנכרי ההוא, בהיותו כפי הראוי לשער ממרום עם הארץ, חשב שהנה דרך לפניו לרכוש לו כבוד וברק חיצוני שאליו יתאוה מאד, ובזה טעה בתכלית גם בתוצאות הענין. ע"כ לא הי' ראוי לשום אליו לב לפי הראוי בשורת המשפט.