עין איה על שבת ב קיא

(שבת דף עמוד): "ותו יתיב ר"ג וקדריש, עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פימת כר כארץ, לגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש, נפק אחוי לי' כמהין ופמריות ואכלי מילת נכרא בר קורא".

מהיסוד העקרי שחקי הטבע המה באמת חקי ד', חוקים מוסריים, נועדו למטרתם, גם היתרונות גם החסרונות שבהם, כולם למטרה מוסרית רמה ואדירה נוסדו, וממילא עומדים הם להתעלות ולהשתנות לפי ערך המטרה הכללית. זהו תוכן ההתפתחות הטבעית המיוחשת תמיד, בין ע"י כחותיו העצמים בין ע"י מעשה האדם, שהשכל האנושי ורכישת נסיונותיו גם הם בחשבון נועדו להיות מצטרפים אל התכלית העקרית, שביחש האדם הצד המעולה שבמטרה הוא הטבת חיי האדם בחומר וברוח. שלמען ילכו אלה יחד באחדות שלמה, אי אפשר אלא א"כ יתרומם האדם במעלתו השכלית והמוסרית יחד, שתכן התרוממות זאת איננה אחרת כ"א לשוב אל ד' ודרכיו באהבה. ע"כ ודאי שהמגרעות וההכבדות שאנו מוצאים בהטבע הכללי אינן נועדות כ"א מפני שאין האדם יכול לקבל רוב טובה, ובעמדו בשפל מצבו צריך הוא הרבה ליגיעת דרך ארץ להשכיח ממנו עון, וצריך ג"כ להזמנתו לפגעים רעים לרכך לבבו שלא תוסיף הרשעה והעריצות על מדתה. ע"כ הטבע כולו צריך לעבודה מרובה "בזיעת אפיך תאכל לחם". הפגעים השכיחים מצריכים אותו לבגדים, לא רק להיות לו לתפארת בתור עדי של יתרון כ"א כדי להגן עליו מפגעים גופניים, וגם לכסות ערוה, להגן מפגעים רוחניים, שרק ע"י צאתו מדרך הישרה הכינם לעצמו להיות לו למוקש. וע"ז נוסדה רפואתו, שעכ"פ העול הגדול אשר נטל עליו, ירתק מוסדי החברה האנושית וחקי הצדק יקחו מקום, אם לא ע"פ הנטיה הפנימית הטובה ההולכת ישר באופן אשר חקקה יוצר האדם בנפשו, כ"א ע"פ ההכרח של קיום הקיבוץ. אמנם כאשר מחבא רוח האדם יוצא אל הפועל, וכל מגמתו תהיה רק להשכיל ולהיטיב, אז הלא הכרח העבודה והיגיעה רק ענין המונע אותו מעלייתו והתפתחותו יהיה, ע"כ לא תוכל עוד להמשך. וכפי עילויו הפנימי, כן יתרומם בהכרח הטבע לעומתו. תחת החטה והשעורה הצריכה עבודה ועמל רב עד אשר תהיה ללחם, כח הצמיחה יפתח מחרצובותיו אשר למטרה מוסרית רק עד זמן מוגבל נתן עליו אדון כל המעשים צדיקו של עולם יתברך, ותוציא א"י ביחוד אשר משם תצא תורה ודבר ד' לכל יושבי תבל, גלומקאות, שאינן צריכות עבודה בהכנתן, ואופן היציאה תהיה ג"כ מבלי הכרח לעבודת אדם באשר לא תמצא להעמל והיגיעה החומרית כל מטרה, וכלי מילת. אמנם בעת הנאורה ההיא אשר כה יתרומם האדם וינשא עד שלא יהיה צריך למתג ורסן של העבודה בזיעת אף, כ"א במנוחה שלמה ישאף לטוב ולחסד, לאור ד' ולחכמת אמת וצדק, אז גם הפגעים החיצוניים הבאים מהסביבה הטבעית שבהבגדים ימצא מחסה לא יהיו נצרכים, אבל מ"מ אותו היתרון של היופי המלאכותי המעטר את ההוד הטבעי כשהוא נוסף עליו אין ראוי לבצר. ע"כ כלי מילת, שהם לפי ציורינו הכלים שנושאים עליהם תכנית הכבוד וההדר, לא תכנית ההגנה וההכרח, הם אמנם יקחו מקומם בשלימות האנושית. וזהו הצד היתרון שישאר לאדם חלף כל מה שסבל בעקב החטא, שאמנם יציאתו מהתכונה הטבעית גרמה לו רעה רבה, אבל עם זה נתוספו לו ציורים נעלים ונכבדים שיסודם מדעת טוב ורע, שאחרי אשר יוסר מהם כל סיג, יהיו גם הם קודש לד' וראויים לעמידה נצחית. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו" , אלו בתי תראטריות וקרקסאות של אוה"ע שעתידין שרי יהודה שילמדו בהם תורה ברבים . ולעומת שאלת אין כל חדש תחת השמש, אמנם תשובה נצחת היא כי אנו רואים כח הצמיחה בצדדים רבים שהוא יותר מהיר ויותר שלם ממה שנראהו בדברים העקריים שעליהם יחיה האדם. הכמהין ופטריות יצמחו על נקלה וינקי מאוירא בלא סיג וקליפה, בלא עמל ויגיעה, והננרא כר קורא העשוי כלבוש הלא יצמח ויפרה. האם רק מקרה הוא שהטבע יוציא את חריצות כחו דוקא במקום שאין התועלת להאנושיות כוללת וגדולה, וכי אין אותה המהירות והעדר הסיג וכח הגמר והשכלול המלא המתראה בכמהין ופטריות יוכל היות ג"כ בדברים המזינים ומספיקים לחייו של האדם. ואותה ההרחבה וההתפשטות המתראה בצמח הנברא בר קורא, האם לא תוכל לצאת יותר חזקה ועדינה באופן שתוציא תועלת הלבוש לאדם, אם לא כי מטרה מוסרית יש כאן, כי עונותיכם מנעו הטוב מכם . והאם יש אחר הסקירה הפנימית להסתפק בדבר כי אלה החקים שרק לצעירות ימי חיי האדם, ומהומת הדמיון המעורת את עיניו, נראים כה איתנים ובלתי מתחלפים, שהם ישונו, הכל לפי הצורך, אם בהתפתחות איטית או בדילוג וחפזון, לפי ערך התעודה הכוללת שלהם, לרב מעלה ויתרון, לעת אשר אור ד' יגלה לעין כל. וגם באותן הצדדים שבמציאות, שעיור הדמיון את עיני הבריות לדון שאין יד המוסר שולט שם כל עיקר, יראה שרק צדקת ד' היא תעשה כל. והעשבים שדרכם לצאת בערבוביא, רק ע"י כח של הגיון ק"ו, יצאו למיניהם. ובשדרות היותר נמוכות של כח התנועה והחיים נגלתה יד ד', והנהגת הצדק והחכמה התכליתית, שזה הוא אות על מה שעתיד לצאת מכל המון הברואים. "וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר" , ותתקיים תהילתו של שרו של עולם שאמר מכח ק"ו של הדשאים, "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו" .