עין איה על שבת ב קט

<< · עין איה על שבת · ב · קט · >>

(שבת ל:): "כד"ת מאי היא? כי הא דיתיב רבן גמליאל וקדריש: 'עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר הרה ויולדת יחדיו'. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר 'אין כל חדש תחת השמש!', אמר ליה 'בא ואראך דוגמתו בעולם הזה'. נפק, אחוי ליה תרנגולת.".

כשם שבמציאות של הצרכים החומריים יש הבדל גדול בין איכות כבדות וקלות ההשגה, בין הדברים שהם דרושים ומוכרחים ביותר לקיומם של החיים והשלמתם במציאותם ובין הדברים שהם באים להשלמה עודפת ויתרון, שהראשונים הם מזומנים ומוכנים כדי שלא תעמוד מכונת החיים במהלכה, והאחרונים כל אשר לא יהיו כ"כ קשורים בעיכוב תנאי הקיום, אע"פ שיש בהם חפץ רב וחשק גדול להוד וליופי בטבע כל נפש עדינה להגעתם, מ"מ לפי ערך אפשרות המציאות החומרית לעמוד מבלעדם, כן יהיו רבים התנאים התלויים המעכבים את כל אדם מהגיע אליהם, כהבדל שבין קלות ההגעה אל אויר הנשימה עד הכובד הנמצא להגיע לקנין אבן החן היותר מפוארת ומברקתי. מה שבאמת גם אותה הכבדות שיש בההשגה של הקנין הסגוליי החביב, גם היא תסייע להשלים באדם את רושם הערך הראוי להנתן לדבר יקר ונפלא, מה שהיה ג"כ נעלם וניכר רק בהכרה חלושה אם היתה המציאות של ההשגה קלה ומצוי', שהיתה אמתת הערך מתטשטשת מצד תכונת כח הכרת האדם שאינו יכול לדון על ערך כל דבר מצד עצמו כ"א בצירוף ליחושיו ומקריו הסובבים אותו. כמקרה הדברים המשלימים את החומר כן הוא מקרה הדברים המשלימים את הרוח, את השכל ואת ההכרה המוסרית הטהורה.

אמנם, היסוד העקרי לכל פרי הרוח האנושי שיעלה למעלה למשכיל לטובתו ולהפרחתו והרמת ערך חייו, הוא באמת הכרת דעת ד', כחו וגבורתו, חכמתו וחסדו של אדון כל המעשים, מחיה החיים, ברוך הוא. כל אשר ירחיבו ויגבירו את רשומם על לוח לב האדם לכל הרחבתם ואמתתם הנאדרה והעמוקה, כן תגדל נפשו וכן ירומם אף ינשא בתכונות רמות וגדולות, וכן יגשים את אותה הרוממות במעשים טובים רמים ואדירים דוגמת החותם העליון של מלך עולמים החקוק על מרכז חייו פנימה. אשר על כן לשום מקום אל אותה החקיקה הקדושה, הנה יד ד' היתה על העבר האנושי, והיא נטויה ג"כ על העתיד, ובינות לידי מחולל כל, עובר ההוה קשור בלולאות הסיבות והמסובבים הערוכים בחכמה רבה וחסד כביר. השמירה מהמעדת הרגל של היצירה היותר עדינה ויותר מפוארת הוא רוח האדם, הכולל כל חמדה וכל הוד גבורה ותפארת בהשתלמותו, היא מיועדת להתמך בחותם בתוך חותם, בחותם השכל האנושי הטהור והצלול המשתלם ע"י הסתכלותו בהתולדה הגדולה בצדדיה הגשמיים והרוחניים, ומציץ עד מקום שידו מגעת מעומק ראשית עד עומק אחרית. אז יחוש שהוא צף על פני נחל עדנים, על מי מנוחות של החכמה האלהית והחסד המתנוצץ בנגוהות זהריו ממקור האור החסד והחיים, יתברך שם כבודו. אז יכיר הנלבב שבבני אדם איך הוא יצא מפרטיותו הצרה והמוסגרת, והוא חובק זרועות עולם, מתאחד עם כל הכלל כולו, המצוי החי והנאור, ועמו יחד מתקדש ומתעלה עד מרומי הזוהר ואומר שירה נעימה וקדושה למי שככה לו בעולמו. אבל לתן יד להולכי חשכים, לאדם הסגור בעבטיט של מעבי חומרו ותאוותיו הגסות והנמוכות, שלא ישתקע בקטנותו, ושכחת אל ה נורא הוד שלא תגביר על אור נפשו הזכה, הנה זאת עשתה יד ד' בחותם שני, בהתנוצצות האורה האלהית על היותר מעולים שבאנשי הרוח שבאדם. וביותר נגלתה יד ד' על אבותינו הקדושים אורי העולם, מאז האיר ממזרח צדקאיתן העולם אברהם אבינו ע"ה, ששב לחק על לב האדם את החותם המקורי והטבעי שתגרת יד הנטיה לחיים הפרטיים המוגשמים והנמוכים טשטשו את צורתו הטבעית, ויתאמץ להחזיר לאדם את הוד צלמו, צלם אלהים החקוק בנפשו, עד אשר באה התפתחות הרוח למדה זאת של העמדת ישראל לגוי, למען יקיים הוא בתולדתו הנפלאה, במאורעותיו ובתורתו, את החותם המקורי הראשון אשר נטשטשה צורתו ע"י המון המים הזדונים שצללו בהם בני האדם בבחירתם לרדת למטה מטה. והנה שני החותמות יחד, חותם השכל הטבעי המתפתח לרגלי ההסתכלות והדרישה וחותם הגילוי והפרסום המתקיים לזכרון לדור דורים, הם מפכים מהעבר והולכים ומתרחבים על יד העתיד ההולך ואור. כי לא על עמדה תעמוד המציאות, יכירו המעולים שבחושבים כבר בעת ההוה, כ"א הולכת ושואפת היא להיות הולכת וטוב, הולכת ואור. היד הנטויה האלהית המושיטה חיים חסד ואהבה ליצורים היא הולכת ומרחבת את מתנותיה, בהכשרתה את המקבלים להיות ראויים לשמור את טובם ולהתענג עליו עדי עד, ומעבר ההכשר עובר דרך כל הרי נשף, כל דרכי חושך הצרים והסבוכים, שהמקבלים לפרטיותם בהם נחיתים ויורדים. ועד עמק תחתית לא תסיר ימין ד' הרוממה את שאיפתה לרומם ולגדל, לנשא ולקדש, את כל המעשים שברא למען עולם חסד יבנה . ימין ד' אשר נגלתה על ישראל עם קרובו, במסות באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרע נטויה, הסירה את המסכה הנסוכה עלפני ערך המציאות וחוקיה, אשר האדם מפני קטנות הסתכלותו ומדת היקף שכלו הפעוט והצעיר יוכל לחשבם לחוקים איתנים וקיימים בקיום צביוני על מעמד אחד ותכונה אחת, מפני שלחוש ולהכיר את מהלך היד האלהית המנהגת את המצוי למטרתו ע"י עלילותיו הגדולות, הלא צריכה לזאת הסתכלות של רבבות אלפי שנים, שימי אנוש וגם ימי גוי טבעי כרגעים נחשבו לעומתם. ע"כ רק התנועה הפתאומית, האפשרות המתגלה להעתיק איתני הטבע ממשמרתם למען תכלית מוסרית נשגבה ואדירה אשר נגלתה בעולם ע"י העמדת ישראל ופעולתו בעולם, רק היא תתן עז להכיר את אמתת כח התנועה שבמציאות הנראית דוממת ועומדת, למען הוסיף על עושר רוח האדם, על ההסתכלות האפשרית לו מהעבר וההוה, את התוספת המרובה על העיקר , את ההסתכלות על העתיד ההולך ואור. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" . ע"כ בהסתכלותינו, עד העתיד הגדול הרחב והנהדר, לא יעיקו לנו חוקי המנהגים הטבועים במעמד הטבע של ההוה. הננו מכירים ברור שאותן הצביונים הפרטיים המתגלים לפנינו כדמות מנהגים איתנים בחוקי הטבע הקיים לפנינו אינם קיימים באמת, ודמות קיומם על מעמד אחד איננה כ"א כדמות עמדת הגוף ההולך וגדול בחי ובצומח, אשר ברגעי מספר שאנו עומדים ומביטים עליו ידמה לעינינו כאלו הוא עומד על מעמד אחד, באשר עינינו כהות מהביט בחוש אל כל המהפכות המתחוללות בלא הרף בקרבו פנימה, ואין אנו מרגישים ג"כ שהוא הולך וגדול עד אשר באותם הרגעים ג"כ שעמד לפנינו הנחנוהו במדה יותר גדולה וקרובה למטרתו בצעדים ידועים מאשר היה בראשונה בעת אשר נגשנו אליו. ע"כ כח החיים האמיתי, כח התעודה האלהית להעלות, להרבות, לעדן ולהשלים, היא תתגלה לעין חושב מחשבות של אמת בכחה המופשט מעל כל מצרי הזמן הקצרים, והנראים כארוכים לפי מדת ההשערה האנושית הלקוחה מאמת גופו הקל החלש והקטן, הנערך בערך אינסקט לעומת הנצח והגודל הכללי, שהם הם המטבע העצמית של החיים, של חיי הרוח, שהאדם חי בו לעד באמת, בהיותו נקשר בצרור החיים את ד' אלהיו , שלאור ההשקפה הרחבה והברורה הזאת, יתגלו לפנינו כל חקי המציאות הקיימת בתור הלבשות ארעיות לעצם כח החיים הכללי. והשינויים של ההתעלות הנם עומדים אחר כתלו, בין מצד השינויים האיטיים של מהלך ההתפתחות הקבועה והולכת, בין מצד האפשרות של צעדים גדולים ועלילות פתאומיות שגם הם הנם מתנאי כח החיים המתגלה מאור חי העולמים ברוך הוא. וכאשר נדע שכח חילוק הצביונים הפרטיים וההבדלים הסוגיים והמיניים הנם רק קבועים ועומדים כתור הלכות מדינה המשמשות לתכלית חברתית ומוסרית, שרק כח הכללי שבהם הוא עומד נצב לעד, כח האמת והצדק, השאיפה לטוב ולאושר, אבל החזיונות הפרטיים כפי עליית המצבים הם מלאים חליפות, וכל דבר אשר יראה לנו זר ובלתי אפשרי מצד המצב ההוה, הוא בנוי רק על יסוד הסביבה והמקרים החיצונים, לא 'ב'ערך המציאות האיתנה הקיימת הכללית, ע"כ אמת המדה בהשקפתינו אל העתיד צריכה להיות רק השאיפה אל החיים והטוב, בחופש גמור מכל מעיק מנהגי אשר יתהפכו כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. אמנם כי החיים הם הטוב, הוא מושג נאמן לכל לב ישר, וכי הטוב, כל אשר יתרבו נושאיו והמתענגים עליו, כן ירחב וכן יגדל, גם הוא מוחש וברור. אבל עם כל זאת, הצללים, הצדדים הרעים המתגלים לפנינו בחיי ההוה, לא יתנו לנו להרים ראש, גם להיות בנו רושם של איזה חפץ להתרבות החיים בשפע אדיר יותר ונפלא באין גבול ממה שעינינו הכהות הורגלו לראות במהלך החיים ההוים. ההרגל פעל עלינו כ"כ עד שהתוצאות היוצאות מרשמי הראות של ההוה עם כל מגרעותיו, יתראו לפנינו ככללים קבועים וקיימים העומדים לעד. ע"כ לא זאת שלא נוכל להתרומם עד השכלת המציאות מצד תכונתה העצמית כפי הראוי לה מצד מושג היושר הפנימי, שהוא יסוד החיים המצוי ועומד בגבורה העליונה של האל הגדול הגיבור והנורא יתברך, בשעה שאין אנו מוצאים רשמים כאלה בחיי ההוה; אלא שאפילו אותם הציורים שאפשר לנו להגיע להם ע"י רשמים של דוגמא מחיי ההוה, לא נוכל להתגבר על ההרגל לצאת מפרט לפרט, ולא נשכיל כ"כ מהרה כי יסוד החיים הוא כח החיים הכללי, והפרטים המשתנים בחילופי המינים אינם באים כ"א מערכים נצרכים לפיתוח כ"א מהם לתעודתו, שעל כן מוכנים התנאים להשתנות למצב היותר טוב והיותר מתוקן כשיסורו הגורמים המוסריים '= כלומר: הזמניים' הנעוצים בעומק תכלית ההתעלות הכללית, אז הלא ירוץ כח החיים ארחו כגבורתו הפנימית שאליה הוא הולך ושואף. המצבים הפיזיולוגיים, חבלי לידה והמון חקי העוברולוגיה מעבר מזה, תנאי הכלכלה הקשורים בערכי המקום והזמן מעבר מזה, אהבת החיים העמומה והרופפה שנשבתה מטהרה לרגלי המון הרעות הבאות מרוח הטומאה המלפף את החיים ואת המין האנושי בפרטו ביותר לפי גדולת רוחו והמון תביעותיו, כל אלה יחד יציגו לפנינו בתור אוטופיה זרה גם את המחשבה של השתנות יסודית, ומונעים את כח הרעיון מהשאיפה להתגברות כח החיים והרחבתו עד למדה כזאת שיוכל לצאת מעומק הנפש, אפילו בערך שירי וק"ו בערך ממשי, עתידה אשה שתלד בכל יום.

ובאשר אלה המצרים שנטבעו לרגלי הרשמים של ההוה אינם שולטים כי אם באנשים המוטבעים ונצללים ברפש ההוה השפל והחסר, אבל ענקי הרוח, הצועדים בצעדי גאון על הררי הזמן והמאורעות המקריים, החודרים אל עומק יסוד החיים במקורו, העומדים לפני ד' ואור פניו מופיע אליהם באור ברור, המוציא אל הפועל את המושגים השכליים ומדריך את כל הרגשות הפנימיים בדרך העולה (משלי טו כד): "למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", הם אינם קשורים באלה הכבלים שקטני כח הלב אסורים בהם. על-כן קולם כקול ד' בכח יוצא מגבורת האמת, וכקול רעם בגלגלי הוא חודר והולך עד החוג היותר רחב ויותר רחוק אשר כל עין טרוטה מתעששת מהביט שמה. אשר אמנם לפי הכבידות שיש בההתרוממות הזאת, כן אין היסוד ההכרחי של אשיות המוסר הכללי המוכרח להתרחב על כל החברה האנושית תלוי בזה, כי אם היסודות של החותם האלהי המוכרח להיות מוכר בחקיקה מובלטת לכל אדם אשר נשמת שדי תחייהוהמה בנויים על אדני העבר וההוה אשר אין צריך עמם כ"א לב אדם החפץ להנזר מרשע וכסל, אשר המתנכר להם ומתגבר נגדם הוא אות כי עופלה נפשו בו, ובידיו איבד את משקלו הטבעי וינקר לו כל עין ימיןע"כ לא יוכל לחזות נכחות גלויות' , ע"כ לא את שכלו אנו צריכים לרפא, כ"א מוסרו וחלי נפשו, והמוסר וחולי הנפש דורש מרפא יותר מעשי ויותר מתון מהמענה השכלי היוכל להברא בניב שפתים. ע"כ על הכסילים כאלה, שהם המתמוטטים מחמת הנטיה הרצונית הרעה, המוכללים בכלל הא במילי דעלמא, עליהם נאמר "אל תען". אבל אלה הכושלים, שלא יוכלו רק להתגבר על החזיונות של ההוה ולהכיר בהכרה מופשטת את עומק האמת הבנוי ע"פ ההבטה החודרת והאמיתית בתהום העתיד, אשר נגלה רק לאשר עיניהם כעפעפי שחר, הבאים עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו. נטיה של התנכרות לעומת אור בהיר כזה הגדול הרבה ממדתם לא תבוא מתכונה של רשעה, כ"א פשוט מקוצר דעת לעומק המושג, עליהם ראוי לחמול ולהעלותם לאט למעלה שכלית יותר גבוהה ע"י הסברות ודוגמאות. הם כסילים נחשבו רק לערך דברי תורה, ואנחנו מצווים לענותם כאולתם ן. ואם באמת ישרה נפשם בם י יכירו עכ"פ באיזה הכרה שתהיה המתחלפת באיכותה לפי ערך כח השכלי שלהם. ולמדוה שכלי המענה היא רפואה בדוקה. ע"כ הדוגמא של ד"ת היא מאירה. כי הא דיתיב ר"ג וקרריש עתידה אשה שתלד בכל יום. חבלי לידה המה רק תוצאה מנפילת המוסר למען חבב את הילד על יולדיו, אשר לא יספיק לזה המאור המוסרי של אהבת חסד אפילו בהיותו מקושר עם הנטיה הנפשית של אהבת הורים, לעומת הטורח הגדול של הטיפול הנצרך לגידול המין האנושי הבא ג"כ ע"י התכווצות עז החיים לפי אותו הערך שיוכל האדם לבצר את יצר לבו הרע, אשר הוכפל ביותר אחרי הנסיון הראשון של דורות הענקיים המושלמים ביותר בחוקיהם הפיזיולוגיים וכל התלוי בהם, המה הדורות שלפני המבול, אשר אמנם גם הם לא באו גם אז לאותו הכח המרומם שהתרחבות כח החיים דורש ושואף לו מיד חסד עליון הפותח יד ומשביע לכל חי רצון ע"כ המעצורים הגופניים המוסריים והאקונומיים הם עתידים ומוכרחים להיות חולפים ועוברים מבלי השאיר אחריהם כ"א את רישומם הטוב של ההטבה המוסרית המשלימה את אור החיים באמת, והמשלמת את האדם לשאוף במלא נשמתו עז דעת ואהבה את שם ד' אלהים חיים. וכשנסתכל אל החפץ הראוי להקבע בלב בהיותו מתנשא מעל כל המעצורים ההוים, שאי אפשר שיעצרו את היד הגדולה האלהית מהשלמת פעולתה במילואה היותר גדול ורחב, אז תתגלה גם לעינינו איזה רשימה קלה כשערה דקה, וכנקודה קלה במרחבי אין קץ, מאותו הוד של גבורת אהבת החיים הטהורה הכלולה בגזירה מוחלטת זאת של עתידה אשה שתלד בכל יום, אשר רק חוזי יה, נביאי ישראל, המה באו בסוד ד' להשאיר לנו רשימות המספיקות לבעלי העינים הבהירות המפיחים לקץ ולא יכזבוי , "הרה ויולדת יחדיו". אבל התלמיד הרחוק רחוק מאד מפסגת גיא חזיון דנא, א"א כלל שלא ילגלג על הגזירה המוזרה, שלא יוכל לתאר את תוצאותיה לא מצד שאיפתה ולא מצד אפשריותה ותכונתה, כי בים דרכה ושבילה במים רבים ועקבותיה לא נודעו. ע"כ לגלג עליו אותו תלמיד, בהיותו ג"כ מסתייע מההשקפה הקיימת שהיא ג"כ דרושה מאד, כדי להקים את היסוד של העמדת הרשמים החיצונים בעומק הנפש במצב המנוחה, כדי שיהיה העז אח"כ ביד האנושיות דוקא על ידם להתרומם למצב התנועה, ההליכה, הריצה והעפיפה; מה שאי אפשר כלל היה לבא לזה אם היה הרושם החיצוני מתגלה ג"כ בשטחיותו בתור מראה להט החרב המתהפכתשעל ידי המהירות הנוראה וההתחלפות התדירה לא יוכל כלל האדם החלש להחזיק מעמד לבא עכ"פ בסוף לגן אשר נטע ד' מקדם בעדן. על כן גם זאת היא השקפה של חכמה הצריכה למלא בזמן הגון את חלל הלב של המין האנושי, עד אשר יקלט יפה הצבע המדעי והמוסרי הפנימי, ע"י החזיון התכוף המתגלה עכ"פ לפי הערך של ההסתכלות האנושית, שהיא באמת "הבל הבלים הכל הבל" אבל ההבל הזה הלא בתוכו כל האדם שרוי עם כל חושיו ורגשותיו, וממנו תוצאות לצאת לאור החיים. ולאט לאט יצעד האדם מראשית הסקירה של הבל הבלים הכל הבל", עד האחרית של "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" ומעומק ההוה הנקלט יפה ע"י החזיון של "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה "יקח לו אבן למוסדות לבנין העתיד, שכל העוסק בתורה לשמה כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטהשנאמרואשם דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". אמנם נקראו כאן ישראל בשם ציון, על שם הציונים הניצבים על הדרך הרחוקה, למען השמר מכל טעות ומכשול. "פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלהינו", "והיה העקב למישור והרכסים לבקעה", "קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים"כן הוא הר ד' גבוה ותלול הוא העתיד הגדול והנהדר אשר זרע ד' בו נגלתה, ורק בכח אדיר יוכלו חרשים לשמע קול אלהים זה מתגרת יד המון תשואות, ההבלים היוצאים מקול המונה של רומיבעלת ההוה, היודעת בעומק רוחה גם בימי אשרה היותר גדול לסיימי : ווי לדין כד יקום דין. אמנם זכר ד' דור לדור יביע וזכר עשה לנפלאותיו

כהעבר כן העתיד ימצא לו רתוקות בההוה. כי כך היא מדת החיים האורגנים, לבלי היות שום דבר עומד בודד וקרוע כ"א נכלל ומתייחד וחי עם הכל ובעד הכל. ע"כ גם הגזירה של "אין כל חדש תחת השמש" מתקיימת בשליבת יד עם ההתבוננות אל השמים החדשים והארץ החדשהא, אשר לעומתם "השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" כלבוש תחליפם ויחלפו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון" ע"כ עלינו גם מתוך ההוה, להכיר את הערך הכללי של החיים, ומה שמתחלפת התמונה לפי המינים והערכים זה נקל להודע ג"כ מתוך סקירה סוביקטיבית וניסיונית מעשית, שהם באים רק מסיבות מקרים חיצונים שאינם נעוצים כלל ביסוד הטבע העצמי של החיים. ע"כ הם עתידים להיות משתנים לצד הטוב, כשתבא היכולת להמדה היותר רחבה של הטוב להיות מתקבלת ממקבליה. ע"כ אמר לו בא ואראך דוגמתו בעוה"ז, בא אלי, התקרב למושגי הפנימיים כפי כחך, אז תשכיל על הערך של הלימוד היוצא מההכרה של כללות כח החיים העומד ממעל לפרטיהם, ותראה דוגמתו בעוה"ז, א"כ תחרץ ג"כ לדעת שאמנם אין הכח הכללי מתחדש כלל ואינו צריך להתחדש. אמנם הרושם של התולדה שצריכה הסקירה של המנוחה לפעול הוא ג"כ תחת השמש, וכן היה צריך כלל המעמד שתחת השמש להצטייר בראשיתו במצב המנוחה להניח את הדעת האנושית, שהמנוחה וציוריה מישבים אותו והתנועה מסערתו. זאת היא מטרת מהלך הדרישות של המדעים המוחשים ההולכים בצעדיהם ע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו, מיד עליון אשר עמו עצה ותושיה, לו שוגג ומשגה כולם כוננו, והכל עשה יפה בעתו נפק, יצא ממצבו מערכיו הקבועים, רק אז הועיל לו מה דאחוי לו תרנגולת. ראית שבמקום שהתנאים החיצונים אינם מעיקים כמה נאות הוא קלות ההולדה ותכיפתה, וראית ג"כ התדירות האיטית המתראה בהולדת הביצים אחת אחת, בתור הכנה לההופעה הפתאומית של הולדת האפרוחים היוצאים כולם יחד מחנה כבד, לאות על רושם המציאות בכח החיים הכללי באין מעצור בשני היסודות יחד, 'ההופעה' האיטית והפתאומית, שכל אחת משמשת לפי ערכה ועתה, ע"פ מדת השפעתה בקו המדה בפלס ומאזני משפט, זה לעומת זה. "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ד' ומאסיפכם אלהי ישראל" '. ואף גם זאת כי "פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" מעבר מזה, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" מעבר מזה. אלה הם הרשמים הגנוזים לדורשי רשומות המשכילים בעם להכיר את יד ד' כי חזקה, ושהוא נוהג בחסדו כל דור. ושהתולדה איננה בור שאון של מי מערה מכונסים העומדים להתעפש ולהעלות באשה וצחנה, כ"א מים מפכים, מים חיים, אשר מימיו מן המקדש המה יוצאים, ופלגי מים המה ביד ד' לכל אשר יחפוץ יטנו ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" ודברו חכמים מאי לתרופה, להתיר פה אלמים, "מי עור כ"א עבדי וחרש כמלאכי אשלח" "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם".

<< · עין איה על שבת · ב · קט · >>