עין איה על שבת ב קו

(שבת ל ב): "כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי, א"ל אשתך אשתי ובניך בני, א"ל רצונך שתשתה כוס של יין, שתה ופקע".

כשם שבהכרה החושית ישנם סימנים וטביעות-עין, ואע"פ שההכרה של הסימנים אפשר לספר אותם ג"כ למי שאינו מכיר את הדברים בעצמו, כדי שגם הוא יכיר על ידם את המבוקש, וההכרה שע"י טביעות-עין הלא אי אפשר לה להמסר מפה לאוזן למי שאינו מכיר בחושו הפנימי, מ"מ להמכיר עצמו טביעות עינא עדיף מסימנא , ואילו אמר איניש לשלוחיה אייתי לי לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אמר אייתי לי פלניא דאית ליה טביעות עינא בגוויה ודאי ידע ליהי, מפני שההכרה הזאת של הטביעות-עין באה מכח פנימיות עצמיות הבירור שבנפש, שאינה משארת אחריה מקום לשום תנודה רעיונית. כשם שהדברים נמצאים במושגים החושיים, כן הם נמצאים כך במושגים השכליים והמוסריים, בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות. ישנם כאלה שיד השכל ההגיוני והגבורה המופתית תקיפה בהם להכריח אמתתם, ע"פ מופתים חותכים ומבוררים שאפשר להעלותם על שפה וספר, וישנן אמנם ג"כ אמתיות כאלה, שלבד מה שהם מתאמתים ע"י הכלל של התאמתות כללות אמונת התורה לפרטיה ע"י כללה שנתברר לנו בבירור גלוי שאין כמוהו תחת כל השמים, עוד מסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים. אמנם כדי שתשמר ההכרה הגדולה הזאת בצביונה צריכים הרגשות הטהורים והקדושים להשמר בנפש ע"י הישרת המעשים והטבת המדות, שהם קילורין לעיני הנפש ומשמרים את חושה הפנימי באופן שתכיר את המושגים בכח טביעות עינה הבריא. וזאת נדע שאין לך דבר בעולם לבטלה, וכ"מ שברא הקב"ה בעולמו לצורך תיקונו של עולם הוא. הכלל הזה מתאמת ג"כ בכחות הנפש, שכל המוכן במציאות מנטיות נפשיות הכל הוא לצורך, וכיון שישנם מושגים כאלה שהם צריכים לשכלולו המוסרי של אדם, והם נחקקים יפה בעומק הנפש ע"י מה שמצטרפת ההכרה הפנימית להשכל ההגיוני, מובן הדבר שבכאלה צריכה ההכרה הפנימית הטבעית להשתמש בכחה ואסור הדבר להיות נשען על השכל ההגיוני לבדו, כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כ"א בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. שלפי האמת ההכרה העמוקה הזאת היא עצמית, מורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית. והנה ההתפרצות מפני השכל ההגיוני תוכל לבא מכח טעות שכלית, אבל ההתפרצות מפני ההכרה של היושר הפנימי אינה באה כ"א מעקת רצון של איזה תאוה וחפץ שכפי הדמיון תהיה האמת מונעת השגתו במילואו, אז תמצא הרשעה מקום לעוות אדם בריבו ולעקש בקרבו את כח ההכרה הפנימית עד שחושו הפנימי יתבלבל, והבלבול יתראה לעינים בדמות ספקנות מחקרית המטלת ספק שלכאורה ראוי להסתפק, אבל הראוי הזה אינו בא כ"א מערבוב הדעת ושכחת הערך של ההכרה החושית שהיא דוגמת טביעות-העין השכלית, ובהתחלש כח הנפש מעצם טבעה ורגשה הפנימי נשארת צולעת רק על הכח ההגיוני לבדו, שאמנם יוכל גם הוא להוציא דברים מושכלים לאור, אבל לא בכל אותו החום והודאות הפנימית שהיא עושה כן בהיות החוש הפנימי וההכרה הרגשית משתמרת בבריאותה. הדוגמא לזה בחיים הפרטיים, אפילו החומריים, היא השקט הנמצא במצב המשפחה, העונג, האימון, האהבה, השלום ונחת הרוח, הנמשך מהיחש הבטוח של כל איש לאשת בריתו, שמזה תוצאות לאהבתו לבניו, וההשפעות הטובות שיוצאות מזה על כל מרחב החיים הכלליים והפרטיים הלא אין להן ספורות. והנה כאשר נחקור אל עמק יסודם במה האימון הזה תלוי גם בבית המלא ביותר צניעות והוד קדושה, אחרי כל החשבונות נמצא שהיסוד העיקרי לזה הוא ההכרה הפנימית, שאמת ההגיון קצרה להכיל את גודל בירורה, המשפט ההגיוני עומד למטה מכח בירור הנעלה הזה כערך הסימנים אל טביעות-עין. ומ"מ דוקא מפני גודל כח הבירור הפנימי שאינו נמדד במדת ההסברות החיצוניות, יש בו שליטה למי שנשמתו נשחתת לגמרי עד שאינו מכיר כלל את הערך והאפשריות של איכות הכרה פנימית בטוחה כזאת, להיות מבטא דברי עזות נגד האמת הברורה והגלוי' הזאת. לאותה המחלה של עזות הפנים אין ראוי לבא במשפט הגיוני, כי אין החולי בא מחוסר כח הגיוני בזה כ"א מחוסר כח מוסרי. ע"כ מפני שהוא מ"מ מתלבש בצורת בקורת הגיונית, צריך לגלות את יסוד המגמה. למה באה נטיה משונה והפוכה מדרכי טבע הנפש כזאת, הלא רק בשביל שאיזה נטיה של רצון מעיקה. ע"כ צריך למלאות את הנטיה, אם אפשר בפועל אם אינה משחתת באמת, או לצייר מה יהיה משפט הבקורת הזאת אם אותה התביעה הרצונית לא היתה לה, שבזה יבטל כח העזות המתלבש במסוה המחקר. ע"כ הדיוקן הזה של אותו חצוף המעיז פנים גם בבית מלא קדושה וצניעות כביתו של רבינו הקדוש, לאמר לו אשתך אשתי, ובניך בני, הוא צביון מלא של הכפירה הזוללה המנאצת כל קודש ומטילה מום בקדשי שמים, שהם כ"כ בטוחים ומבוררים לאומה הישראלית כולה בהכרה פנימית חזקה ואמיצה שאין עמה גם צל צילו של איזה חשש ספק כל דהוא. וגודל הבירור הוא מחייב שאינו נכנס בגדרי שפה וסיפור ספרותי, מפני שהחוש הפנימי הוא מכיר יותר בטוח, ממש כאותה הודאות של רבינו הקדוש שאשתו היא אשת כבוד כשרה ובניו הם זרע קודש מצבתם , זרע אמת אשר ממעי יהודה יצאו. שכל מופת הגיוני הוא דל וחדל כח היה להביע על ידו את גודל האימות ושלילת ההסתפקות בזה. הדיוקן הטמא של אפיקורסות ממין זה צריך להכיר את יסוד תביעתה, שאע"פ שהיא מתנשאה לערך של בקורת שכלית, מ"מ הלא לפי האמת כבר לא היה מקום לתביעתה, ויד השכל כבר עשה את פעולתו בהקנינים האמיתיים ע"י הבירור הכללי. ואח"כ בבירור הפרטי, הלא ההכרה הפנימית היא עולה במעלות הרבה יותר מבירור השכלי המופשט, שהבירור השכלי צריך הוא להתמך בחוש ובחיים. וההכרה הפנימית המבוררת, החיים כולם מבררים אמתתה, בריבי רבבות קוים ושרטוטים המלאים על כל סדר החיים, אשר אי אפשר לתן להם סכום ומספר. אבל למרות ההתלבשות בצורה שכלית, יש כאן רצון שפל מאד, כציור הגס שברצונות הראוי לאיש נבזה בפגעו בנכבד. רצונך לשתות כוס יין, בשביל רצון קטן ושפל שכמותו, אין עוד כדאי לעקור נטיעות חזקות מושרשות בעומק הנפש מטבען, שלא יצליח כלל החפץ לעוקרן כי הן חזקות כהררי עד. אמנם טוב לנו לדעת סיבת התגלות החזיון המעציב שנראה למי שמסתכל על ערך החוצפה כאילו יש כאן תביעות גדולות, לא, כ"א קטנות ביותר, כ"א כום יין, שאינו שוה טיפול והרבות דברים כלל. וכיון שהרצון הפעוט הזה, הלא באמת אפשר להגיעו גם בלא חוצפא עזה והפוכה מדרך היושר והצדק הטבעי כזה, הלא אין כאן צורך להתגברות גם לפי מדת הרשע כסל. אלא שהרשעה סוברת שלא תגיע לכוס יין כ"א ע"י חוצפא, ומתוך שפלות נפשה היא משפלת עצמה לעומק הבוז של החוצפה הכלבית רק כדי להגיע לכוס היין, למשך תענוגי דמיון סואנים בחיים, שמדמה בדעתו המושחתת בחוצפה שלא ישיגם כ"א בהפיכת קערה על פיה ובפריצת גדרות עולם, מה שבאמת אינו כן. אם יש נפש שפלה שסוברת שבאין יין שכרון של תאוות חומריות אין חיים בעולם, יוכל ג"כ ע"פ דרכה של תורה למלאות אחרי חפצו באין מעצור. אלא שההולך בדרך ישרה תורית, מעצמו בוז יבוז לתענוגי הסכלים ובוערים בעם. אבל מי שהושפלה כ"כ נפשו עד שלא ימצא לו קורת רוח אחרת, כבר ישנם דרכי היתר מרובים להיות חי ג"כ בעונג ושמחה. ואם גם בהוללות, אע"פ שאין רוח חכמים נוחה הימנו, מ"מ אינו בגדר פורץ גדרות עולם, ואין כאן מעצור עצמי. ע"כ בהיות האמת מתגלה מסוד הנטיה המופקרת, יורד כח החוצפה מערכו, ממלאת היא את תאותה, ורואה אמנם אח"כ ג"כ איך שאין כדאי הדבר ללחום כ"כ בשביל דבר פחות כזה, ולאבד עולם מלא של הוד קדושה ואמת מבוררת טבעית מושרשת בכל לב טהור ונפש בריאה, שתהופקע.