עין איה על שבת ב צג

(שבת ל:): "מאי כי זה כל האדם, א"ר אלעזר כל העולם כולו לא נכרא אלא בשכיל זה".

שאלת התכלית אל המציאות הוא דבר שיגעו בו הרבה, עד שנמצאו חכמים ושלמים שבקשו לסור מכל השאלה כולה ולאמר שאין לבקש על המציאות תכלית, מפני שאם תבקש תכלית ותשים דבר אחד מן המציאות שהוא חשוב בעיניך למרכז, והשאר טפלים לו ונבראים בשבילו, תשוב לשאול היפלא מד' דבר לברא את הדבר המכוון מבלעדי האמצעיים הרבים שאינם כ"א מכשירים ושאין בהם חפץ בעצמם, ע"כ יותר טוב לדעתם לומר שכל דבר מהמציאות מכוון לעצמו. והנה אמנם אם שיש לשאלה כזאת מקום, אינה נמצאת כ"א ביחש לנמצאים נפרדים זה מזה, שנאמר הנה יש אפשרות ויכולת לשם ית' להמציא את האדם מבלעדי השמים וכיו"ב, א"כ למה נשים את התכלית רק בחלק אחד מהבריאה כיון שציור היכולת מתמעט עפ"ז. ע"כ יותר טוב להחליט תכלית פרטית לכל דבר בפ"ע, ולומר שהמציאות של כל דבר היא לעצמה תכלית, כנטיית הרמב"ם במו"נ. אבל כאשר נתבונן בדבר אחד שלם שהוא מתאחד מחלקים, א"א כלל להמלט מהחלטת התכלית. כיצד, הרי אנו מציירים לנו בגופו של אדם וכל בע"ח את התכלית בחייו במילואם, והחיים ההם נמצאים ברגש החיים בידיעה וחפץ. ולזה ע"כ משמשים המון מוכרחים, ויש מהם שהם אינם מוכרחים אבל נוצרו להשלים את ערך החיים על צד המלא והרחב. וכיון שהכל נכלל בגוף אחד ועצם שלם לפנינו, לא יפליא עוד איש למה הוצרך הבורא יתברך לכל אלה האמצעיים. כי כל בר דעת יבין שכפי החכמה השלמה גלוי הדבר שצורת החיים מתמלאת ע"פ כל אלה התנאים המשלימים. וכ"כ בולט הדבר של נעיצת תכלית מרכזית בעצם אחד, שאפילו מי שאין דעתו יכולה להתישב בדבר הצורך ליצירת האמצעיים לרגלי התכלית, מ"מ לא יוכל לומר אחרת כ"א שנוצרו האברים והכחות הצדדיים כדי להשלים את מילוי החיים. ע"כ כשישים האדם אל לבו להסתכל על אחדות המציאות, אז יתברר אצלו שחילוקי העצמים אינם נמצאים כ"א בדמיוננו אנו, אבל באמת הננו אנחנו וכל המציאות המושקפת לנו 'אינם' כ"א פרקים קטנים וחוליות אחדות מכללות המציאות האחת בכללה. א"כ ודאי כשם שבדבר שאנו כבר משיגים אותו לעצם שלם ומתאחד, הננו מרגישים בו מיד מרכזיות התכלית, ואנו מסכימים מיד על הסידור של דברים צדדיים נטפלים להתכלית היסודית. כ"כ כשנדון על המציאות כולה באותה הידיעה האמיתית של אחדותה, נשכיל שראוי שתחופש התכלית שלה בחלק היותר בריא ויותר נאה שלה, ויתר החלקים יהיו דברים המשמשים להתכלית היסודית, והם עולים ג"כ בכלל אחד ומתעלים כ"כ כפי עילוי התכלית הגדולה של הדבר היותר נשגב ויותר נחשב, שהם כולם משתתפים בהמצאתו וקיומו. וכשאנו באים להתבונן על המין האנושי, ונראה את ההוד והיוקר שיש במציאות אדם שלם בכל מילואו, במציאות איש מלא רוח ד' חכמת אמת ודעת אלהים, וממולא במוסר וחסד וצדקה, שהוא ההחלט היוצא מתוך אהבת ד' יראתו ושמירת מצותיו, כשנתבונן כמה חיים טהורים וקדושים כאלה יקרים וחשובים הם, מיד נכיר שראוי הדבר שתהיה כל המציאות עסוקה להוציא יצירה שלמה וחשובה כזאת אל הפועל. וכשנתבונן בהשקפה בהירה איך שכל האדם הוא במציאותו מאוחד, ונחלק רק ע"פ מקריו ודמיוני הפרטים החושבים שכל המצוייר לו הוא מציאותו, נדע שכל האדם המאוחד הוא עצם יחיד באמת שמרכזו הוא האדם השלם, וכל האברים הפרטיים כולם הם מתאימים למציאותו, ונמצאים כדי שימצא הוא. אז נשכיל ג"כ על כלל המציאות במובנו היותר רחב שלא נברא אלא כשכיל זה. כי הלא ראוי לחכמה האלהית שתתן למציאות את הערך היותר חשוב ויותר נחמד. וכיון שהיא עשויה בכונניות כאלה, שכדי להוציא את היצירה היותר מפוארה ויותר חשובה, כיצירת איש שלם חי חפשי בוחר בטוב ופועל טוב נעלה בחפץ אדיר פנימי, היא צריכה להמון ברואים בהרחבה נפלאה, הרי יש לכל המשמשים כולם והעוזרים למילוי התכלית הנהדרת, אותה החשיבות העצמית שיש לעצם המרכז התכליתי, כמו שכל האברים של האדם השלם והקדוש הם חביבים ונערכים בפאר ומעלה של הערך הכללי שלו. ע"כ ההבנה המוסרית היותר עמוקה מציגה את האדם השלם במרכז למציאות, ומרחבת בצדק את הערך המוסרי בגאון שם ד', ומקבצת את כל נפוצות המציאות לכלל אחד, ומעלה את כל פזורי האנושיות לעילוי השלם של השלם שבה, "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". וממילא משמע החזיון היותר אדיר, שכל כולו לא נברא אלא בשביל זה.

<< · עין איה על שבת · ב · צג · >>