עין איה על שבת ב עה

(שבת דף עמוד): "ומדלת הארץ השאיר נכוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגכים, כורמים, תני ר"י אלו מלקטי אפרממון מעין גדי ועד רמתא, יוגבים, אלו ציידי חלזון ממולמות של צור עד חיפה".

ישנם הנאות וצרכים שהם לגמרי חומריים, מפרנסים את החושים המגושמים, כאכילה ושתיה וכהנה. וישנם צרכים אסתטים המפרנסים את החושים הרוחניים, מהם מראה וריח, שאין בהם משום מעילהי מפני שאינם מההנאות הגשמיות. והנה כאשר ע"י עונות אבותינו ששבעו וירם לבם בא החורבן הראשון, הנה היה יסוד קלקולם המוסרי מונח ע"י הנטיה היתירה אל התאות הגסות החומריות. הרג בקר ושחט צאן" , ה"אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק"י . התאות הגסות הן עלולות יותר להשפיל את רוח האדם ולעשותו מתמכר אל הרע עד שישכח את צור ישעו. אמנם כשם שעצם החורבן והנפילה האיומה לא באו כ"א אחרי שכבר באו מקודם לזה נסיונות רבים אולי ישובו מדרכם, כן ג"כ אחרי החורבן עוד היה השריד אשר נתן ד' בלב מרגיז הארץ שישארו בארצם לא העוסקים בישוב הארץ להכין דברים שמחזקים את החושים החמריים שמביאים לידי שביעה יתירה וגסות החומריות, שאמנם טובה היא הבריאות וגבורת הגוף כשהאדם מתנהג על פיה באורח מוסר, אבל כמה רעה ומזקת היא השביעה הגסה כשהוא פונה לבבו כולו אל צד בהמותו, שאז נעשה האדם כ"כ חומרי וגס עד שאזנו נעשית ערלה ואין אפשרות אפילו להשיבו בתשובה. ע"כ אותו הישוב המדולדל שנשאר, לא נשאר עסוק כ"א בדברים שהם מכשירים רק את החוש האסתטי, וזה נשאר במדה מרובה לא כפי ערך הארץ השוממה, שהיה ראוי להשאר באופן מדולדל כזה רק מעט מאד מהכנה לדברים שהם בתור מותרות. אבל למען הרשים שצריכה נטיתם מעתה להיות מופנה מהחושים החומריים והשיטוף בהם, מפני שכבר נתגשמו יותר מדאי ונשתמשו במילוי החומריות שאפשר וראוי להשתמש בו לטובה לשכלל נפש בריאה בגוף בריא, הם נשתמשו להרע להשפל לתאות היותר גסות. ע"כ נשארו רק מלקטי אפרסמון לשימוש הריח והעידון הדק, וציידי חלזון למילוי שימוש הצבע המעדן את חוש הראות הדק שבחושים. כמו הערה שתכונת הגלות כה תהיה, להחליש את החושים הבריאים אע"פ שמאד צריכים הם להיות בריאים, אבל כיון שקלקלו דרכם מוכרח הדבר שישבר גאון העז והכח הגם, והקיום המדולדל יהיה רק ע"פ ההתעסקות בדברים שהם לצורך השימושים של החושים הבלתי כ"כ גסים ורעננים, שאז בהיות האדם בלתי איתן ומלא אמץ הוא עלול יותר לתקן עותתו החומרית ע"י שברון לב והכנעה מוסרית. ורק כשישלים הכשרתו ראוי הוא כמאז להתברך בבריות גופא ושרירים חזקים מלאי גבורה. ובעוה"ר גם זה הניסיון לא עלה יפה, ועם ההחלשה הגופית לא היינו ראויים אז להתקיים בארץ חמדה, מפני שכ"כ גברה ההשחתה עד שרק ע"י מירוק גדול של דכדוך עצום של גליות והמון צרות רבות ורעות, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך אין ישראל עושין תשובה אלא ע"י יסורין , שהגלות והמעמדים הרעים הבלתי טבעיים, הרחוקים מהשפיע כח שלם לנתונים בהם, דכדכו את החומריות הנשחתה עד שעשאוה רכה ועלולה לקבל צורה מתוקנת. אע"פ שגם החלישות היתירה היא ג"כ מונעת הרבה מההשלמה האמיתית, אבל מבצרת היא עכ"פ זדון לב של רעות מוסריות היותר שפלות ומחלשת את רושם השתרשותן עד שיוכל זרע המוסר לפעול ולעשות דרכו בלבבות. ובאשר זה הישוב הקטן והמזער לא היה סופו להתקיים, ע"כ לא הועמד מטעם ההשגחה האלהית על הקרקע כראוי לאכרים שיסוד קיומם הוא לא המסחר והשכר מלאכה כ"א עצם ההזנה מהחומרים שמוציא בעמל נפשו מן הארץ. אבל זה הישוב שהיה עומד בתחילה לגלות, נעשה לכתחילה בהכנה גלותית שתהיה תכונתו תכונה מסחרית לא אכרית. כי מלקטי אפרסמון וציידי חלזון לא בעצמם ישתמשו בפרי עבודתם, כ"א ימכרום ומהם יתפרנסו כסוחר וכפועל, שזאת היא פרנסת הגולים שאין להם מעמד קרקעי. וכ"ז להעירם שעל מפתן הגלות הם עומדים, ושהם אינם התחלת הישוב כ"א סופו וחתימתו בחורבנו, כי ההתחלה צריכה בכל ישוב להיות מתפשטת בדברים היותר פשוטים. אמנם באשר לא לישב אה"ק היתה מחשבת הרשע, ולא היתה בעוה"ר ראויה עדיין להתישב ע"פ ההשגחה האלהית אשר הועידה לצרף סיגינו, ע"כ היה הצביון של השריד ההוא מורה על חתימה של ישוב גדול ואדיר שתוכנו מוכיח על חורבנו. כי כל השטח ההוא שהיה בעת השלוה והאושר מיועד לאותן הדברים המעדנים ומפנקים מעין גרי עד רמתא לאפרסמון, מטולמות של צור עד חיפה לחלזון, שמאד נאות הוא במקום שאליו מצורף ישוב מלא מכל הצרכים הנדרשים לעם רב ועצום משוכלל ומבונה. אבל כמה בלתי טבעי הוא וניכר רק לשריד ואוד מוצל בהיות עומד שטח רב כזה בארץ שממה רק לאותם הצרכים שהם רק טפלים לישוב אחר, להורותם כי רק טפלים לישוב בבל הממלכה הכובשת נתישבו ולא בתור ישוב עצמי, שאז תהיה ההתחלה כאשר תבא תשועת ד' ע"י קץ המגולהואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" , והיו בה אכרים ונוסעים בעדר .