עין איה על שבת ב סו

(שבת דף עמוד): "ריו"ח אמר זו רחיצת ידים ורגלים כחמין".

בהיות האדם או העם בכללו שלם ואיתן במעמדו, אז מתעוררים בו כל כחות החיים בשלמותם. ולפי ערך שלמות החיים הטבעיים, כן יוכלו להיות פעולותיהם הרוחניות המוסריות בתכלית ההשלמה והרוממות. נשיית הטובה הוא הדילדול היסודי שמביא להטביע את כל הנפש האנושית במרירות של מגור ופחד, של דאגת צרה ויגון עוני וחוסר כל, עד שהתביעות הטבעיות, הראויות לאדם החי חיים שלמים הראויים לאיש בעל דעה וטעם העומד להיות לנס בחכמה ויושר לב, כאשר יאתה לעם ד' אלה שעומדים להיות בתיקונם לשם לתהילה ולתפארת, הן משתכחות ואינן נתבעות כלל. והנה בעומק הצרה של הגלות שגורמת השכחת התביעות הטבעיות הראויות לעם שלם ומלא אור החיים כישראל, שהרים אותם צור ישראל במעלה רמה אנושית למען יוכלו לרכוש את כל הרכוש הרוחני של ההוד והקדושה, שהם צריכים מאד להיות מרוכסים ושורים במקום ששם החיים נאים וענוגים, מוכתרים בהוד וטהרה. יש בשכחה זאת שתי מדרגות לפי ערך עומק הגלות וצרתה. המדרגה האיומה ביותר היא שכ"כ תכביד הגלות את ידה עד שהתביעות שלא רק מיתרון הנימוס הנאה תבאנה, כ"א פשוט מתביעת הטבע של בעל דעה ומנהג יפה בחיים, שגם הן תשכחנה. שזה מורה שכבר שלטה הגלות לדכא את הרוח ולמגר לארץ את הנפש העדינה של עם קדוש, עד שמה שראוי לו להיות מרגיש שאי אפשר לו להתקיים מבלעדו מפאת פינוק נפשו הנקיה והנאוה, זה ישכח ממנו שכחה טבעית. אבל עוד יש מדרגה קלה מזאת, והיא שאע"פ שלא הספיק עדיין המצב המר ונמהר של הגלות לשנות את תביעתם הטבעית של הנקיון המתיחס להוד קדושתם של ישראל, מ"מ כבר יש בידו לפעול על אותן התביעות שמצד עצם הטבע המורגש באדם לא יהיו מורגשות לחסרונות, כ"א מצד שמחת הנפש והתפתחותה תרגיש יפה בסדר היופי הנימוסי החיצוני הדרוש לה. ע"כ ראוי יותר להקפיד על נקיון הידים והרגלים, חלקי הגוף הגלויים, (עי' רמב"ם פ"ד מה' תפילה דמ' [] שמנהגם היה עפ"ר לחשוב ג"כ את הרגלים לחלקי הגוף הגלויים) ביותר זהירות עוד מהתביעה הטבעית המתיחדת לו לבדו, דהיינו המרחץ הכללי, וגם באותו פרק שהמרחץ הכללי עוד אינו נתבע מתפקיד הטבעי כבר יקפיד הנימוס המתוקן שיהיו הידים והרגלים מנוקות יפה ברחיצת חמין. ואם הגלות כ"כ הכבידה האכף, עד שהנימוס המתוקן ביחש לבריות החיצוניות לא יורגש למחסור, אע"פ שתביעה של התפקיד הטבעי לא נשתנה עדיין, גם זאת היא בכלל נשיית טובה, כי הוא אות על ההכרח של ההעתקה לדאגות החיים של מחסורים תכופים עד שהדאגה הנימוסית לא תוכל להכנס אל הלב. ע"כ יותר עמוק מתביעת המרחץ הכללי, שהיא רק צפיה להשבת הטבע הקבוע ונמזג במזג במקומו, היא הצפיה של השבת התביעה של רחיצת ידים ורגלים כחמים, שהיא מתארת את ההשבה של שחרור הרוח והחיותו בחיים הטהורים הראויים לישראל, שישובו בכל עדנם לעת תתקיים ההבטחה הקשורה ב"והיה אם בחוקותי תלכו", "ואולך אתכם קוממיות". ההליכה קוממיות הדורשת ונדרשת להיות מחוברת עם רוח נכון ולב מרגיש את כל סעיפי השלמת החיים, מראש הפסגה העיונית והמוסרית, בכל הוד קדושתה המופשטת עד תחתית הנימום ההגון, החודר בהלכות דרך ארץ לכל סעיפיהם. ועל החסרון הזה המורה על הירידה הכללית וההרחקה ממקורם של ישראל ע"י חמת המציק, יצעק לבנו אל ד': "נשיתי טובה". ממילא נכיר שרק אז תחשב ההחזרה של ההרגשה הנימוסית להחזרת הטובה, בזמן שתבוא ממקור ישראל, מחוברת עם כל הדברים הנאים והקדושים שלצרכם יש כ"כ קפידא על עדינות החיים הישראליים והדרת נימוסם. "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם" . רק אז תשוב הטובה לאיתנה, הרמוזה בהנשיה של רחיצת ידים ורגלים בחמין.