עין איה על שבת ב סא

(שבת ל:): "שלחו לו, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו".

לעומת הרחבת הדעת של הנפש הגדולה, שמוצאת בנפשה מקום להכניס את ההשגחה על כל ענין שהוא, יהיה ג"כ קטן בערכו מאד כיון שמ"מ יש בו איזה חפץ או תועלת, ולא ידחהו בשום אופן גם הדבר המטריד מאד הגדול ונכבד. אמנם צריך להשגיח כי הטיפול המתפשט בענינים רבים יהיה נגד עיניו של המנהיג המתעסק בהם תמיד, שצריך להעריך כל דבר מצד אמתת מציאותו, והצד החיצוני שבמציאות יהיה תמיד האחרון במעלה לעומת הצד הפנימי. ע"כ לא המפורסמות לבדם צריכים לשלוט בהנהגה כ"א מה שהוא דבר של ערך אמיתי. המשל הנמרץ בזה ערך הגוף המכובד באומה עד מאד, גופו של המלך המת, אשר בכ"ז מצד הגופניות הוא גוף מת שאינו מרגיש מאומה, אע"פ שגדול מאד הרושם שעושה על העולם החיצוני. אבל החי, אפילו הקטן והדל שבהם, הוא חי חיים פנימיים לעצמו. ע"כ הוסיפו לו הערה, כי בערך הנהגה שלמה צריכים תמיד לשמור את הערכים, להבחין מהו דבר חמדה פנימית עיקרית ומהו דבר מרעיש חיצוני, ולבכר תמיד דבר שיש בו ענין חיים עצמיים אמיתיים על דבר שאינו כ"א לפי הדמיון החיצוני נחשב ונערך. ע"כ אע"פ שאין סוף להכבוד הנרחש לגוף קדוש במותו, מ"מ זהו מצד הנפש האלהית שבו ומצד העתיד הנהדר שלו, אבל מצד הצד הדמיוני, שזהו הפועל על רוב בנ"א שלא ישכילו לתן חשבון על הרגשות לבבם, יש ערך יותר נכבד לקטן שבבע"ח מהמכובד שבאנשים, אם הראשון הוא חי והשני מת, עד שרושם זה צריך שלא יחסר באיזה מעשה הפועל יפה על המחשבה והשכל. והנה סבת ירידת ערך הגוף המת לעומת הדבר החי היא מפני שחשיבות המת בגופו אינה מצד עצמו כ"א מצד הדבר המתלוה עמו, דהיינו הנפש המשכלת שהיה הגוף משמשה והעתיד שלו בתחית המתים, אבל החי המרגיש יש לו מצד עצמו ערך, וזאת הסיבה עצמה גורמת הקדמת משפט בע"ח למשפט המת הנכבד. ע"כ כללו ההקדמה של משפט הכלבים, בההבדל שלכלבים מותר לטול נבילה ולהניח לפניהם בלא צירוף דבר מתלוה, מפני שערכם כמה שיהיה שפל מ"מ יש להם ערך לעצמם, הם עצמם מרגישים בחייהם ועלינו להשתתף בצערם. אבל אכיך, בתור גוף מת, אינו מכיר במאורע גופי מצד עצמו, ויסוד כבודו בשביל הדבר המתלוה אל הגוף, היא הנפש הטהורה והמצב העתיד. ע"כ יבא התירו ע"י איזה ענין צירופי, הנח עליו ככר או תינוק, ורק אז תטלטלו.