עין איה על שבת ב לה

(שבת ל.): "דוד אביך אמר לא המתים יהללו יה ואתה אמרת ושבח אני את המתים שככר מתו, וחזרת ואמרת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת".

יש מאמר מוחלט ויש מאמר יחושי. ההשקפה של גרעון במתים לעומת החיים תוכל להתיצב במאמר יחושי, כלומר שבערך ציורנו במציאות המות וערכו אנו מוצאים את החיים משובחים ממנו, אע"פ שכפי האמת אין אנו יכולים לצייר לנו אמתת המצב של המתים, כי אין אנו יכולים להגיע בהשגתנו כ"א בערך הגוף ומשיגיו ולא בנפש המופשטת ממנו. ע"כ במאמר "ושכח אני את המתים" נשלמה כל הסתירה שאפשר לומר שהכונה מצד ציורנו בחיים ראוי לנו לצייר את החיים במדרגה כזו שאנו נשבח את המתים. וכיון שגם בציור היחושי אין יתרון לחיים על המתים, ק"ו שאין יתרון להם בערך החלט, ואיך תאמר אח"כ בדרך החלט "כי לכלב חי הוא טוכ מן האריה המת". כי זהו דבר פשוט שענין מועיל הוא לאדם שתהיה הנטיה של אהבת החיים הטבועה בו בנויה לא רק ע"פ תכונה של אהבת עצמו דמיונית לבדה, כ"א מצורפת לערכים מוסריים. ע"כ אם נצייר שאין יתרון במות לעומת החיים מצד תכלית וערך מוסרי, נמצא שתבנה אהבת החיים ג"כ על צירוף יסוד מוסרי, והדבר נאה לקשט את יופי החיים בהיות האהבה להם מחוברת ברתוקה מוסריית. אמנם מצד האמת המחקרית לא היתה אהבת החיים ראויה להתכונן, אז יש שהאמת צריכה לנצח. ואע"פ שמצד הרגש המוסרי היה יתרון כשתוצע אהבת החיים ג"כ מצד הצדק המוסרי, מ"מ כיון שמצד האמת אין הדבר כן, יש שימצא האדם לומר שכ"כ יקרה היא האמת עד שכדאי להיות מושג החיים מונח בטבעו. אע"פ שלא יעלה לפ"ז באהבתו הטבעית לחדר גה מוסרית, מ"מ הלא יהיה מושג האמת נכון באדם, משיהיה בנוי ע"פ צירוף ערך מוסרי ללא אמת. אבל כיון שבמאמר המוחלט שהוא בא מצד האמת המחקרית אמר "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", הרי האמת מציירת את יתרון החיים. ולענין ההדרכה המוסרית ודאי יותר תועלת יש כשיובן יתרון בחיים, כדי שתהיה הנטיה הטבעית מחוברת עם הצדק והמשרים. ע"כ גדולה היא הפליאה לאיזה צד יפנה המאמר של "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", לא מצד ערך ההחלטי ולא מצד ערך היחושי של ההשפעה המוסרית.