עין איה על פאה א יג

כיוצא בו:
רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו - יאמר להם: רוצח אני,
אמרו לו: אעפ"כ - יקבל מהם כו'
(משנה, שביעית י, ח)

האדם הוא מושפע מהחיים הפנימיים, שהם רגשותיו הפנימיים, שמהם תוצאות לכל הליכותיו וגורלו, וגם מהחיים החיצוניים, מה שמשפעת עליו הסביבה והחברה. והנה אין ראוי לאדם לאבד אחת מאלה ההשפעות על חייו. והנה הכבוד במדה הראויה לאדם היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצונים שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מן התורה בשב ואל תעשה או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיות עליהם עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא. שכבר דרכו נתעותה להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצונים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו. ע"כ בבא אנשי העיר לכבדו, ידחה את הכבוד המוטעה באמרו רוצח אני, וייקר בעיניו רגש הצדק הפנימי שלו, במה שממלא לבבו נוחם על התקלה שבאה על ידו לאבד נפש מן העולם יותר משאון החיים החיצוניים של המיית הכבוד. אמנם כשאמרו לו אעפ"כ, לא ימאס את החיים גם מצד השפעתם החיצונה ויקבל את כבודם, שגם זה יועיל לו אחרי שכבר הגביר את רגש החיים הפנימיים על החיצוניים לרומם נפשו להיות פונה תמיד אל הטוב והצדק, אל החכמה התבונה והדעת, שהם אבות לכל דרכים טובים וישרים, זאת היא מדת הצדק הבאה לרגלי דרך ד', המורה חטאים בדרך ומדריך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו כי טוב וישר הוא, ותשובה נשקלת במאזני צדק כזאת תביא את האדם למעלה רוממה, ואהבת ד' ודרכיו.