עין איה על חנוכה
(שבת כא:): "תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל 'מעלין בקודש ואין מורידין'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן אמד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו ד'מעלין בקודש ואין מורידין'."
הנצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היונים, שבקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם [לעקור] את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שרשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות - זה שנאו עם היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל.
והנה כפי דרך המיצוע הנוהגת באיש הישראלי, אף על פי שאינו מצויין, מכל מקום בחיי המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, האמן וכל המדות המסתעפות מזה לטובה, ניכרים יפה לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג על פי דרכי התורה והמצוה, על כן חובת מצות (נר) חנוכה - נר איש וביתו.
אנשי המעלה שבישראל, שחייהם עצמם עומדים ראויים להרגיש בהם הקדושה האלהית שחתמה עליהם התורה השלמה, אותם ראויים להיות מהמהדרים שנר לכל אחד ואחד - גם בחיי היחיד יוכר ההוד והתפארת ואורה של תורה המתלוה עמו בכל דרכיו, אם אך מצויין הוא לשמור יפה דרכיו על פי דת ותורה, אז יקויים בו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". (דברים כח י) מאותם היחידים המצויינים שכל דרכיהם שקולים בשקל הקודש, עד שלא רק מכלל חיי משפחתם בולטת הקדושה האלהית כי אם גם מחייהם הפרטיים - מהם ימצאו אנשי קודש שכל מגמתם בחייהם איננה טובת עצמם, אפילו הטובה הרוחנית, חיי העולם הבא, כי אם חפץ ד' בעולמו שיתמלא - זהו משאת נפשם.
איך אמנם שיעורר נס חנוכה את לבות אנשי קודש לבא על ידו לחפצם הנעלה, ישנם שני דרכים כלליים שהם מתחלקים כל אחד לשני ארחות פרטיים: יש איש גדול שמסתכל בעין חודרת בחפץ ד' בעולמו, ומתוך שהוא מכיר כי אדון כל הנשמות יתברך יצר את האדם בכללו בצלמו, ואת כל ברואי בצלם אלקים - הלא ודאי ברא להטיב להם באחריתם, שיתעלו מעמק הרשע והסכלות שמקפתם עד שיהיו ראויים כולם למעלת הצדיקים המתענגים על ד' ועל טובו. אמנם הכין ד' יתברך את ישראל להיות מקבלי אור האלהי בעולם, אבל רק אז תגמר התכלית המשמחת את לבב כל ישרי לב, כשתגמר התכלית על ידי ישראל לזכות את כל באי עולם באור ד' וחיים קדושים. מצד הדרך הזה תהיה הנטיה הפנימית המכרעת את לב ישרי דרך ללכת בדרך ד' על פי התורה, לא רק מפני שהיא גורמת להביא טובה לישראל ביחוד, כי אם מפני הס(י)בה היותר אחרונה ונאורה: מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות כולה. נטיה כזאת כשהיא חזקה בלב, תוכל להחזיק נטיה שהיא מיחדת את תכלית המעשים התוריים מפני טובתן הכללית של ישראל, לנטיה בלתי עליונה כל צרכה שצריכה להתרומם עוד יותר ולהתעלות על הנטיה של אהבת ישראל המיוחדת. לאיש כזה לא תוכל להיות האהבה הלאומית מקור חייו, כי אם אהבת שם ד' ותורתו, מפני שבתורה ימצא התכלית האחרונה הזו, שהיא כל כך רמה עד שאת האהבה הלאומית יקח לאמצעי לו למגמתו הרוממה.
ויש אמנם דרך אחר: שיהגה לבב האיש הנעלה לאמר, כי אמת הדבר שאהבה עצמית איננה נאותה לעומק היותר נעלה, גם אם תהיה מתרחבת עד כדי לאהבה של כלל האומה. אבל הלא את הטוב ראוי לאהוב מצד עצמו, על כן ראוי לתן את תכלית החיים הכלליים, את התוכן היותר נעלה שבחיים. ובאשר בישראל צפונה היא הסגולה האלהית, אם כן ודאי המה מוכנים להשתלם עד למדה זו שחייהם ראויים להיות חמדת כל איש משרים, לא מצד האהבה העצמית של אדם קרוב אצל עצמו, כי אם מצד עצם האמת והיושר. אם כן סגולתן [של] ישראל ראויה להיות המרכז של כל החיים הרוחניים, ועל זה ראוי לבנות תכלית התורה כולה. וממילא יש מקום בלב המורגש הפשוט של האהבה הלאומית, לשום אותה לתכונה נאותה בהליכות התורה, כיון שגם על פי עומק הצדק האלהי - תשאר התכלית האחרונה מגמתם של ישראל, מפני שהמטרה האחרונה איננה ראויה להיות לפי כמות החיים, כי אם לפי איכותם, והאיכות הנפלאה תשאר נחלת ישראל לעד מבחירה האלהית וסגולתם.
והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות בתיקון עולם במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד' - מובן הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו העמים לתכונת חיי התורה האלהית - כן יתמעט פירודם הצביוני. על כן בא הרמז: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. הפגישה היונית והנצחון של ישראל, שניהם גרמו לתעודה הישראלית ביחש עמי הארץ שתתחיל לעשות דרכה ביותר אומץ, עד שראוי לקשר את המגמה היותר אחרונה ויותר רמה בנר חנוכה. בית הלל אומרים, שאמנם יש תעודה כזאת לישראל, אבל החיים היותר גבוהים שהיא עומק כונת התורה בהכנתה את ישראל למעלתן - אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כולו, כי אם מצד עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל. ולמרות שלפי המראה החיצוני הדורות הולכים ודלים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו - אבל הסגולה הפנימית שבכלל ישראל היא אינה נמדדת לפי ערך של כל דור ודור בפרטיות, כי אם היא סוקרת בסקירה אחת כל הדורות מראש ועד סוף. וכל דור ודור המחזיק בברית ד', וביותר תחת סבל עול גלות וצרה רבה - הוא מוסיף יתרון על הסגולה הכללית של מציאות אומה נפלאה כזאת, שאין דוגמתה תחת כל השמים. ובאשר היסוד הוא שאפילו הריבוי העצום של כל העמים ראוי שיהיה בערך אמצעי לאותה הסגולה, שתתעטר בה המציאות באחרית הימים, בהמצא עם שלם מוכן לחיי קודש על הצד היותר רם ונשגב - צריך לקשר ערך זה בנר חנוכה, להורות שגם היסוד הכמותי שאמנם צעד צעדים הגונים על התחלת דרכו על ידי ההתגברות של החשמונאים על היונים, הוא נטפל ליסוד האיכותי, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל. על כן יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך - מוסיף והולך, כי אור ישראל הוא הולך ואור, ולפי גדלו ועיצומו כן יוסיף לפלג ממנו נתיבים על כל עם ועם לפי ערכו גם כן, אף על פי שכל שתאיר האמת ביותר תלך החלוקה ותתמעט - מכל מקום ישארו הבדלים טבעיים שעל פיהם גם כן יחלק אור ישראל לאורות פרטיים, בהתגבר פעולתם עליהם. אבל המגמה צריכה להיות לא כפי הענין הניכר אצל העמים, שהם מוסיפים מיעוט והתכללות, כי אם לפי הערך שהפועל הזה נובע מישראל, שהוא מוסיף התחלקות והוספה, גם הוא כולל הדבר העיקרי, שזאת הסגולה היא סגולה מוסיפה תמיד תהילה ותפארת, כפי הקנין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי. על כל פנים לפי מדה זו של בית הלל: הנטיה הלאומית הישראלית יש לה יסוד נאמן באמת וביושר היותר עמוק ויותר תכליתי.
והנה לפי תכונת הנטיה של בית שמאי, צריך שגם לאיש אשר לא יוכל להתרומם עד מרום התכלית האחרונה, שימסר הלימוד, שאין עם מגמת התורה יסוד לאהבה הלאומית, שהרי היסוד ראוי להמסר על עומק האמת. על כן רק מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה ראוי להמסר לעם ד' כולו ליסוד תכליתי. ולבית הלל יש אופן לבאר גם כן בקוצר מילין גם לבלתי משיגים עמקה של האמת, שיש בתכלית הלאומית יסוד תורי.
והנה הזמן בהתחלקו לעבר ולעתיד, הנטיה התורית הנובעת רק מצד נטיית האמונה לבדה באין עמה צירוף נטיה מורגשת לעצמו של אדם - היא נובעת בעקרה מיסוד העתיד, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", (תהלים לא כ) והעבר עצמו איננו כי אם גילוי דעת אל העתיד, וכך הוא תוכן האמונה על העתיד. אמנם הצירוף של הנטיה הלאומית שהיא מורגשת בלב, כשם שיש נטיה לאהבת משפחה ואהבת הורים בלב - היא בנויה על העבר, כי מי גרם לרגש זה שיתכונן בלב עד שיהיה הוא ראוי להיות לסיוע להרבה מעשים המטיבים ומאגדים יפה את היסוד הלאומי - העבר הגדול הוא הפועל זה.
על כן חד אמר טעמא דבית שמאי: שמכוונים אל הצד היותר עליוני, שמעביר את היסוד הלאומי, ולא נשאר לו כי אם היסוד התורי האמוני בלא כל סיוע של דבר מורגש, כנגד ימים הנכנסים, המורה על הזמן העתיד הנושא עליו חותם האמונה, שאנו מאמינים בשמו יתברך שהוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ש'אמונת' זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים, שיצמיח זרעו בעתיד וזורע (שבת לא א), "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו ב), 'עדיין לא חיו המתים והם מברכים ברוך מחיה המתים'.
וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים: העבר שהוא המטביע את חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה, שנוכל לקחתו לעזר להקים עדות בישראל, מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה.
אמנם המבט היותר אמיתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם יחושם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם - יקטן כח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם ישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה - כל אלה יעברו ויבטלו. אבל קשר הציור התכליתי - הוא הפעולה היוצאת מישראל אל הכלל, וחק האהבה הלאומית יפסח עליו, כי קטן הוא מערכו.
וטעמא דבית הלל 'מעלין כקודש ואין מורידין': כלומר, הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בהחיבה הלאומית עד שהיא ראויה לשום אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל - מפני שהסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה, אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי. והיא מתעלה ומתגדלת באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של חפץ ד' בעולמו, "ישראל אשר בך אתפאר" ([[ישעיהו מט ג]). אם כן המגמה הלאומית שהיא ענף ממנה - כשרה היא להיות נסמכת לדברים שבקדושה, כששומרת תפקידה ודרכי קניניה, שהם גם כן תורה ומצות ואמונה טהורה ביראת ד' החתומה בחותמה.
אמנם להודיע שהשאלה של מציאות הלאומית או לא בישראל, היא באה רק מצד חיצוניות ההבנה בשורשן של דברים, מפני שלא רבים יחכמו להגיע עד יסודן של הענינים המחייבים את אלה הנטיות, אבל חכמי לב המה ישקיפו על הדברים העיקריים - על כן הזקנים החכמים שהיו כצידן, ואחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כבית הלל: נתן זה טעם לדבריו כנגד פרי החג, כלומר הנטיה האחרונה של חפץ ד' מצד הכמות הבאה על ידי ישראל ותורתו. וחד אמר: 'מעלין בקודש ולא מורידין', כלומר החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית, ועל זה נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים".
וראוי לדעת שיסוד 'מוסיף והולך' הוא מכוון יפה לעומת הדעת שמחשבתן של ישראל היא קודמת לכל והיא העיקרית, מצד חשיבת המציאות של גוי קדוש כזה. ואף על פי שיש פנים במוסיף והולך לציין בו את ערך ההשפעה שישראל משפיעים על העולם כולו, שכל שמצד עצמם של האומות האור פוחת והולך, והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו - בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל. נמצא שלגבי ישראל - הוי מוסיף והולך, שמקבלי השפעתם נוספים.
וכאשר אנו מבחינים את יקרת הערך של אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל כולו כחפץ ד', אנו משתוממים על הוד ערך הסגולה היקרה הזאת. על כן העיקר היותר גבוה אינו נשאר אצל התכלית של ריבוי המקבלים את האורה, אפילו מצד זאת התעודה עצמה של השפעתה - כי אם אצל המשפעת בעצמה, מצד סגולתה להיות לאור עולם. על כן יש לציין במצוה זו, את הערך הנרשם בישראל שהוא מוסיף והולך. וממילא הדבר מקביל עם הציור השני שיש במוסיף והולך: מצד הסגולה העצמית, אף בלא עיקר יסוד ההשפעה.
והדברים הללו מתאימים להיות יסוד הלאומי בישראל בנוי על עומק האמת, אף על פי שגבהו מאד דרכיה מרעיון לאומיות פשוטה הנכנס בלב לפי המלה המורגלת מהמון רב, ונלקחת בלוית ציורים מורגלים מעמים זרים, מכל מקום כיון שהיסוד הפנימי הוא מתכוין להתכלית שהרושם נשאר בעצמת מעלתו רק בישראל - הרי הלאומיות בצורתה היא מכוונת ליסוד המעלה ההוא, כענין בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח יז).
(שבת כא:): "מאי חנוכה".
ההכנס בענין מחודש מתמיד יאמר בלה"ק חינוך, "חנוך לנער", וראוי להאמר חינוך הבית במקרא, וכן בסתם חנוך ולא חנוכה. אמנם ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה יפעל החינוך ומה יהי' משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה. פעולת ביהמ"ק אמנם הלא הוא אורו של עולם, והפעולה הגדולה שעתיד הוא לעשות בעולם, גם בעתיד היותר רחוק, כבר הוא גמור וערוך מראש מדברים שנבראו קודם שנברא העולם, "מרום מראשון מקום מקדשנו". ע"כ ברגע הראשון ליסודו כבר הוכנו והונחו בו כל הדברים הגדולים שעתיד הוא להתמלא מהם בזמן היותר מאוחר, אלא שאין בכח זמן הראשון להוציא הדבר אל הפועל, ע"כ יבאו הזמנים הבאים וימלאו את אשר הי' בציור וכח ההתחלה הראשונה. א"כ ההתחלה הראשונה אינה משפיעה על הזמנים הבאים, שהרי כבר הכל צפוי ערוך ומתוקן, כי אי אפשר שיהי' באופן אחר, כי יסודו של עולם לא ימוט, ומעשה ד' יהי' לעולם, אלא שהזמנים הבאים משפיעים על הזמן הראשון, כלומר ממלאים את הניתן בכח בההתחלה הראשונה, ולא הי' אז אפשר לצאת אל הפועל. ע"כ קרויה היא חנוכה, כלומר מושפעת מכח כל העתיד הנשגב תמיד, כי כל מה שיהי' בדור אחרון מגילוי אור ד' וכבודו ע"י אור ד' שבבית נכון ונשא אשר ינהרו אליו כל הגויים, הוא כבר ערוך בזמן ההתחלה, שמתוך כך נקבעה בו קדושה עליונה, "ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה", "זאת מנוחתי עדי עד". א"כ העתידות הנשגבות כולן משפיעות למלא את ההתחלה, ולא כחינוך פשוט שאינו יודע דרך יבחר, שאין ההתחלה בעלת מציאות, ולא יתכן לאמר עליה כ"א מה שמשפעת על העתיד, ע"כ יאמר חינוך לשון זכר משפיע. אמנם במקדש אשר לעולם זאת על ישראל, מקום אורו של עולם, בההתחלה יש כבר הכל אלא שהזמנים הבאים ישלימוה ויפתחוה, תקרא חנוכה, לשון מקבלת ומושפעת, ומתוך שהיא קיימת בכל צביונה ובכל כח קדושתה של העתיד הרחוק, השלם בתכלית גם בעצם ימי הירידה וההעלמה, ע"כ לא יוכלו זרים ורעי גויים לכבות אורה לגמרי, כי שם אדיר לנו ד' אלהינו, "עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל".
(שבת כא:): "דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון".
הסכום הרגיל להיקף שלם הוא שבוע של שבעה ימים. אמנם התכלית של כל נשגב וקדושת שם ד' וחפצו הטוב בעולם, יגלה רק לזמן העתיד, שאליו פונות כל הקדושות. אמנם גם בזמן ההוה כח העתיד נגלה איך הוא הולך ובא, וזה יגלה ע"י גלגוליהם של ישראל הנפלאים, שלולא תכלית העתיד הנשגב אין פותר לחידת עולמים זאת. ע"כ השבת היא מורכבת עם היקף הזמן ההוה המתמיד, ורומז ליום שכולו שבת מנוחה וקדושה, להורות שבעצם הזמן ההוה רושם הזמן העתיד הוא כבר מוכן ומוחש. היונים אמנם בקשו לסמות אורו של עולם, החשיכו עיניהם של ישראל ומלאו את העולם פחזות והוללות, על יסוד העיקר של לקיחת ציור הזמן ההוה בלא שום תעודה בעתיד, עד שגרמו להשפיע על הכתות הרעות שיצאו מקרבנו לאמר אין עולם אלא אחד, ושעבורם תקנו במקדש לאמר "מן העולם עד העולם". כלומר, בשעה שהזמנים מתוקנים ועיני השכל בהירות, די באמירה אחת, "מן העולם", והעתיד כבר נשקף, אבל באשר האפילו אור האמת, ראוי להעמיד מפורש את התעודה של העתיד, אע"פ שהעינים הטרוטות אינן מכירות אותו מן ההוה, מ"מ דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר אנו יודעים את תעודת העתיד ע"פ הנבואה, נחלתן של ישראל, והיא לנו מבוררת גם בעת החושך שלא יראה לעיני בשר באופן מוחש כח העתיד מתוך ההוה. כשם שדי באמירה אחת "מן העולם" לכלול כמו כן את העתיד בזמן הבהיר והמאיר, כן די בחנוכה של שבעה ימים, שכולל ההיקף הזמני ההוה שבתוכו כבר נכלל השבת, הרומז ומכין ליום שכולו שבת. אבל לעת הירידה שגרמו היונים ההוללים, שטשטשו את בהירת ההוה מלהציץ מתוכו את העתיד הנהדר, שאז יגלה אור ד' וכבודו בעולם, "והאלילים כליל יחלף", הי' דרוש לחזק את הצפיה העיקרית הישראלית, שלא תתקמץ גם היא בהוה כאותה של היונית חלילה, לעשות החנוכה שמנה ימים, כלומר יום אחד העודף על ההיקף הנהוג בהוה, להורות בפועל שכל מגמותינו יגלו ויצאו לפעלן רק בעתיד, שיצא הזמן בכללו מידי שפלותו, והעולם ירפא מעורונו ורעותיו הכלליות והפרטיות, שהוא מגמתן של ישראל ותעודת אורו של מקדש. ע"כ יומי דחנוכה תמניא אינון, כאומר מפורש "מן העולם עד העולם".
(שבת כא:): "דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון".
ההשלמה הבאה בברכת ד' צריכה שתחול בין על הצרכים הרוחניים בין על הצרכים החומריים שהם נצרכים ומש(ת)משים לאמצעים נכונים לצרכים הרוחניים. ע"כ במקום תשועה כללית לעם כולו, צריך שיונח רושם על ההשלמה היוצאה מההצלחה הכללית לשתי החלוקות. ההספד הוא צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים, התענית הוא צער גופני מורה על חסרונות חומריים. בהרמתן של ישראל יתאימו שתי ההצלחות להיות משמשות לתכלית אחת של יחידו של עולם ב"ה, ההשלמות הרוחניות כולן עם כל הודן וההשלמות החומריות עם כל שבען. "השם גבולך שלום" - רוחני, "חלב חיטים ישביעך" - חומרי, דלא למספד בהון - מצד הרוחניות, ודלא להתענות בהון - מצד החומריות. להורות בא, שעמים רבים באה להם מפלתם דוקא מנצחונם, כאשר התמכרו לההצלחתם החומרית ויאבדו יתרונם האנושי. ע"כ תמיד צריכה עין ישראל להיות צופיה להעמיד המשקל של ההצלחה הרוחנית במקום ההצלחה החומרית, לבל יהיו אנשי רוח, אנשי קודש, צריכים להיות הולכים במר רוח והספד על הקדושה והמדות הטובות, יראת ד' ואהבתו, המתמוטטת חלילה לרגלי השביעה החומרית, כ"א דלא למספד, תהי' מצורפת עם דלא להתענאה.
(שבת כא:): "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל".
יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"ל ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים. והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר, כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם. אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'. ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שבהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש.
(שבת כא:): "וכשגברו בית חשמנאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונת ימים".
טומאת השמנים, השחתת המדות והדיעות, שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. זאת היא אמנם ממפלאות תמים דעים, שאם הדיעות המסתעפות מן עומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול יונית, הנה כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. התשוקה הפנימית, לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, היא גנוזה בעומק הלב הישראלי. וכבר ביארנו בע"ה בתעודת מעשר שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית הנמזגת בנפש כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה מתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנת להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עז בכלל האומה, עם האמונה העקרית בשם ד' אלהי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם, מהאמונה בכללה. זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקודש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים. אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה"ג, לא יוכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלהי ישראל, זה לא יוכלו כל בעלי כח וזרוע, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". אמנם כאשר הפך נשאר בקטנותו, כאשר האמונה רק בלב תהיה גנוזה ועל החיים בפועל לא תראה את כחה, במה זה תוכל עמוד, כיון שהחיים בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת שלא ע"פ היסוד של האמונה הפנימית, הלא תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערימת הדשן של החיים המוזרים המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, "באפס עצים תכבה אש". אבל זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאע"פ שימצא לפניו דרכי חיים הפוכים מתוכנו, דיעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי דעת של אותן בעלי הדיעות שהם בזה הולכים בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות היותר עמוקה שבנפשם. והנה תגלה יד ד' ע"י עלילותיו עם עם זו בחר לו, והניצוץ הקטן יתלהב ויעקור משורש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל הדיעות ההפכיות אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות החיים להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים המעשיים שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר אורם, עד עבור כל הזמן ההוה ועד בא התקופה החדשה של אור חדש על ציון, עד בא שנת גאולה ויום רצון לד'. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". ע"כ בעת ההיא, בעת המהומה והמבוסה, אשר סדרי החיים היונים נתפשטו בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק זיק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, הי' האות בדוגמתו, פך שמן קטן המונח כחותמו של כה"ג, שאותו לא יטמאו זרים. אבל היוכל להתמיד אורו בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן ההוה, בלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו, לעשותו ידוע ומובן ומוחש בלב. פך השמן קטן הוא ואין בו כ"א להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת התרוממות שבה ירום האדם משפלות החיים, ע"י אור הפנימי של קשר האמונה בשם ד' אלהי עולם, ומהר ישוב לרדת באין לו קשר חיים קיימים בכל מעשיו בדרכה של תורה. אמנם נעשה בו נס, אע"פ שלא היו כלל החיים אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד' ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת ההוה ובא תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא "דעה את ד' כמים לים מכסים".
(שבת כא:): "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים".
זאת ההתפשטות הרוחנית שנמשכה מתוך ההתפשטות המדינית של יון, שהטילה ארס בדיעותיהם של הרבה נכשלים מישראל, היה מקום לדון אותה כמאורע של תקופה רחוקה ומקרית. אמנם באמת אותה הפעולה הרעה חדרה ללבבות רבים, ובחן החיצוני שלה משכה לבבות רבים, עד שהמצב הרוחני של ישראל הי' עלול ג"כ בתמידות להיות נפגע מכח היונות, שהתפשט על דיעות רבות שהן שרשים גדולים בתורה, ומסתעפות למעשים רבים בדרכי הדת והחיים. אלא שאותו פך השמן החתום, שבמאורע הנס, שהוא רומז ג"כ על השורש היותר פנימי שבאמונה, החזק ואמוץ בעומק נפשותיהן של ישראל, שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, והוא עתיד לשלח אורו על כל הכחות המתפשטים להחיותם, להחיות את המעשים בפועל ואת הדיעות התוריות המתיחסות להם, ע"כ בעבור שנה, ראו שהשמירה הזאת שמיד ד' היא על ישראל, מכח האוצר הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות, כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, ע"כ קבעום. אף גם זאת השקיפו, כי לא רק את הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל במה לשמח על מציאותו, כ"א כך היא מדתו של מקום ב"ה בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר יותר את כח הטוב והאמת. ע"כ הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להכנע כולה מפני הדר גאון ד' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כחותיה להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ד' אלהי ישראל בעולם, יפיפותו של יפת תיקבע באהלי שם , להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה ויראת ד' טהורה, השתולה על הרי ישראל. ע"כ ראויים הם הימים הללו לקבעם ימים טובים. בהלל והודאה. יש כאן שני חלקים שהם מתיחסים אל אלו הימים הטובים. הצד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע"י פגישת זה המכשול העצום, החוזק הגדול של אמתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שכל הדיעות הרעות יוצאות לאור והן מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן וידמו שהן בולעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם, גם אותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא , שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן, זאת היא טובה עליונה שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית, ע"ז ראו לקבע הלל. והודאה היא על ההצלה הזמנית מהחרבן שהיה צפוי על ישראל מידי רשע של היונים, לולא ד' שהיה לנו. אמנם ראויה היתה המטרה של קביעות אלו הימים-טובים לקובעם ג"כ במשתה ושמחה, אבל כדי שלא יטעה הטועה, כי חמדת החיים ותענוגי בשרים שהצטיינו בהם היונים, זהו הרכוש שהוא ראוי להכנס בגבול ישראל מפגישה זאת, ובל יאמרו הנפתים אחר חומריותם, כי לזה ישמש המשתה והשמחה באלו הימים, ע"כ מפאת [] ההלל שמורה על ההכרה בחסד ד' וטובו על המחשבות הטובות אשר חושב על עמו ונחלתו, כי אותם הכחות עצמם הרוחניים של יון, שהתנשאו לקעקע ביצתן של ישראל, הם עצמם יהפכו לסניגורים ולאמצעיים המראים יותר בגלוי לכל העמים הודה והדרה של תורת ישראל, וכבוד שם ד' אלהי ישראל, אין נאה לערב עמו משתה גשמי וחומרי. כי הסניגוריא וההיפוך לטובה של פגישה זו, אין מוצאה בארחות החיים ההוללים של היונים, שמהם הרחיקונו חכמינו ז"ל רועי האמת בכל מיני הרחקה, כ"א יש יחש לדברים רוחניים של הרגשות שבלב, שיש בהם כבוד ותועלת. אמנם מצד חלק ההודאה, על טובתן של ישראל ההוית, ראוי הוא לשתף ג"כ שמחה חומרית, לשא כוס ישועות ולקרא בשם ד' על חסדו ואמתו אשר הגדיל לעשות. ובאמת נקבעה השמחה בימי חנוכה בצורה סעיפית, להורות שאינה ראויה להתפשט על כל היסוד של שמחת אלו הימים, להגן מפני הטועים להשריש רוחה של יון החומרי בכרם ישראל, שהם עודם שרשים פורים לענה, שלא הושרשו לגמרי עד עת קץ. אמנם יסוד התכליתי של ימי קודש אלו, להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל ית', איך מהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש הכין רטיה למכה, עד שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכאשר אירע ליעקב עם שרו של עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת התכונה נצמחת ג"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הרוחנית הגדולה ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור, ועל שניהם יחד נקבעו הימים טובים הללו, בהלל גם בהודאה.
(שבת כב.): "א"ר כהנא דרש ר"נ כר מניומי משמיה דר"ת, מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל א"ב מים, מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו".
ישנם בעולם שני מיני סיבות של היזק, יש במציאות דבר שאינו מוכן כ"א להועיל, אולם לא התיחשו אליו ביחש של קבלת תועלת ממנו, כ"א ביחש של קבלת היזק, ובזה האופן אין דרך התיקון של אותו ההיזק עומד על הסתלקותו של האדם ממנו, כ"א ישאר מיוחש אל הדבר ההוא אבל בשינוי יחש, ותחת היחש של ההיזק יעמיד עצמו ביחש של קבלת התועלת. וזה הענין יתכן ג"כ בדבר המשולל מכל הכנה בפועל, וראוי הוא להיות מוכשר בין להיזק בין לתועלת, שודאי ג"כ אין מונח בעצמות הענין הכרח של סילוק האדם ממנו, כ"א להכשיר אותו שישאר במצב של תועלת. בור שיש בו מים, אמנם אם האדם יפול אל תוכו יטבע ויוזק, אבל אין הבור מתיחש בעצמו להיזק, ויוכל לשמש לתועלת, כשישאר האדם מתיחש אל הבור לא להטבע בתוכו כ"א להיות משתמש ממימיו. בור ריק, אמנם אין בו תועלת, אבל אין זה הכרח שיהי' האדם מוכרח להיות מסולק ממנו, כי יוכל להמשיך בתוכו מים לשימושו. אמנם בור של נחשים ועקרבים, הנה בתוכן הבור עומד הוא שיהיה האדם מתרחק ממנו, ולהסיר כל יחש מהאדם אליו, כי לא זאת היא המרגעה. כבר הגידו חכמים ז"ל כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, וישראל בכלל על שם יוסף נקראו, "נוהג כצאן יוסף" . הגלות נקראת בשם בור, "בור אין מים בו". והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע"י הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ"א במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו. צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון, ישאב מתוכו וישביר צמאונו. אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ"א אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים שיוכלו לחיות בתוכה ע"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע"כ אי אפשר לצייר את הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת תועלת בידים חרוצות, כ"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא יעלה על דעת האדם לאמר "פה אשב כי אויתיה" , לא יעלה על דעתו לומר כי בשנותו את מצבו הוא ויחושו לבור הזה, יהיה לו למקום שיוכל לומר: מצאתי מנוחה. אמנם זאת היא הקללה מעין ברכה "ובגויים ההם לא תרגיע", למען יהיו תמיד עיני כל ישראל נשואות להר הקודש ולארץ חמדה, למען דעת שלעולם לא תהיה הגלות מקום מוכשר למרבץ צאן יוסף, כי היא בור מלא נחשים ועקרבים, שאין דרך להתיחש אליו באופן בלתי מרגיז ומכאיב. אמנם היזק הנחשים, ושל העקרבים, הוא בדיוק שני מיני היזיקות כלליים שהגלות פועלת על כלל עם ד' אלה. הבדל יש בין היזק הבא ע"י נשיכת נחש, לההיזק הבא ע"י עקיצת עקרב. נשיכת נחש באה בכונה מאתו, מאיבה הנגזרת בין זרע חוה לנחש , בין שיניו עומד או מעצמו מקיא , אבל הוא מתכוין להזיק. עקרב הוא עוקץ בזנבו החד בעוקצו בלתי כונה, לעומת זה הנחש בנשיכתו מתמעט כחו המזיק שהוא מוציא ארסו ע"י הנשיכה, ועד שישוב אליו ע"פ הגידול לא יוכל עוד להזיק. אמנם העקרב אמרו בירושלמי , דמחיא בתר דמחיא, ואין ארסו פוסק כלל בעקיצתו. ישנן תקופות כאלה שרגשו לאומים לנתק את בית ישראל מזרועות תוה"ק ומשם ד' אלהי ישראל שנקרא עלינו. זאת היתה נשיכת נחש, בכונה והתרגשות עמדו להוציא את מחשבתם הרעה לפעלם. אמנם הרעו והצירו מאד לישראל, גם הרבה נפשות היו להם לברות, אבל הארס נתחלש ע"י נשיכה זאת המסוכנת, כי ע"י ההתרגשות החצופה מצד האומות, וריבוי הרדיפות נתעוררו ג"כ כחות הטוב והקדושה לעומתן, עד שרבים עמדו בנסיון והדמים הנשפכים על קדושת השם, הם היו להועיל לחזק יותר קדושת התורה ואהבת שם ד' יתברך בדורות הבאים. אלה המכות "אשר הוכיתי בית מאהבי" , המה גרמו לי להאיביני על אבי שבשמים . לא כן אמנם הנה העקיצות שהן בלא כונה רק מטבע הגלות, מצד שפלותן של ישראל ודלותן, מצד שפלות התורה והוגיה שהוא נמשך משפלות האומה בכללה, הולך מצב הכללי הלך וירד. טהרת הלב, אהבת ד' ויראתו, אמונת אמן וכל מדות הקדושות שהן נחלה לישראל מאז הולכות ויורדות בעונותינו, מפני שטף זרם התרוממות רוח העמים היושבים שלוים ומתנשאים בגדולתם. זאת הירידה היא ירידה טבעית לגלות. דומה לעקיצת עקרב שאיננה בכונה, וגרועה היא מנשיכת הנחש, במה שאינה מאבדת כלל את ארסה בנשיכתה, כ"א מחיא בתר דמחיא. אמנם מאת ד' היתה זאת כדי שיחקק עמוק בלב האומה בכללה ובפרטיה, שחלילה להם לחשוב את הגלות והפיזור למקום מנוחתם הטבעי, עד שכל מגמתם תהיה רק לשנות את יחשם אליו, ובזה ידמו למצא מנוחה. לא כן, כי מראש מקדם הוכנו מעשי אבות סימן לבנים, שהבור הרומז על הגלות הכללית, שאירע ליוסף, היה ריק, באין אפשרות להוציא ממנו מחיה תקומה ותועלת, אין בו מים אמנם, אבל יש בו נחשים ועקרבים, הפסדים מכוונים והפסדים טבעים, אשר יתמו רק בהעלות יורדי בור מן הבור, "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" .
(שבת כב.): "אמר רב יהודה , אמר רב אסי , אמר רב, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה".
מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו, דתניא ושפך וכיסה, במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו, הכי נמי, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
הבדל שבין מצוה לקדושה תלוי בזה שמטרת הקדושה היא להשריש באדם את הרוממות והכבוד שראוי לו שישער בלבו בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום ב"ה, למען תחקק בלבבו האמת הנעלה שהוד האדם ותפארת נשמתו היא נערכת באותה המדה שכבוד ד' הוא מושג ומשוער בנפשו פנימה. ובאשר זו היא התכלית האחרונה, הכרת כבוד שמים, שאין לומר עליה שהיא אמצעי לאיזה תכלית אחרת, ע"כ ההנאה היא אסורה בכל דבר קדוש למען דעת כי לא ההנאה הפרטית, והמשכת איזה טוב אחר היא תכלית הקדושה, כ"א עצם רישום הוד הקדושה בנפש הוא עצמו התכלית היותר נשגבה, שגדול הוא מכל טוב שנוכל לצייר ומכל הנאה שנוכל לדמות. המצות אמנם הן עצות עליונות מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כחותיו ומדותיו, אל הטוב הנשגב שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. ע"כ אין להשריש במצות אותו הערך שיש בקדושה, שאז לא היתה עשיית המצות מביאה לידי הסתכלות והתבוננות בתעודתן ותכליתן. כ"א צריך לדעת כי המצות מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור העליון שגנז צור העולמים בתורתו תורת חיים, והן קדושות מצד קדושת התכלית המושגת מהן. ע"כ אין להרחיק ציור ההנאה מדברי מצוה, כאותו הציור של קדושה. אלא שהתכלית של המצות הלא תוכל להצטייר באופנים נמוכים, תוכל להצטייר כאילו נועדו להביא את האדם לתעודתו החומרית לבדה, או לרומם את האדם רק ממצב הפראות לבד. שע"פ אלה ההשקפות תהיה חלילה תכלית המצות נמוכה מאד, ומבוזה, לאותם הדורות שכבר הם עולים בהרבה מעלות אנושיות, ורחוקים הם מתועבות של עבודה זרה ואביזרהא. אלא שצריך להכיר שמצות ד' שהן עצותי נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, יש בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם במצב שלמות מדותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת נצחית. קיום האומה שהיא ניכרת במצות נר חנוכה וזכרון הנס, לא יצייר האדם תכלית עמדת האומה בכללה רק כמו הכשר ובית קיבול לההנאה הפרטית של כל יחיד ע"פ מדתו. תכלית נמוכה כזו משפילה היא לרדת עד החשבון השפל של הפרוטה. האיש הגס שחושב שכל תכלית קשר האומה היא בשביל צרכיה החומריים, מה יחשב לתעודה היותר רמה של נר חנוכה, כ"א להרצות מעות כנגדה, כלומר, להגיע כל יחיד על ידה לחפציו הפרטיים, שהיסוד שבהנטיה הזאת הוא המעות. כ"א צריך להכיר כי תכלית קיום האומה הוא ענינה הרם והנשגב, שם ד' שנקרא עליה, וברית תורתה העליונה שהיא נושאת בלבבה. שרק בשביל כך הכין ד' לה כח קיים אדיר ונשגב נעלה מכל עם ולשון. השפלת תכלית נשגבה, כמו תכלית קיומה של האומה בכללה, למדרגה נמוכה, יכולה היא להתפשט בנקל על המצות כולן ג"כ, יהיה לנו כיסוי הדם למקור משל נמרץ. ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את האדם מאכילת הדם, או על הדם , לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-אלהית-נצחית, לא כן. האדם צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא, בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה. אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל. ע"פ חסידות כזאת, שהיא יותר ממה שאסרה תורה, יפול במוקשים רבים. עוד יש כר נרחב לאדם לתקן את הקלקולים והרעות הרבות שהם גם מרים ממוות המוצאים את בני מינו, מאשר שלט האדם באדם לרע לו. אמנם כאשר יופיע ד' בכבודו בעולם, ופני הבריאה יחודשו לטוב, "אין שטן ואין פגע רע" , אז יתרומם האדם וישא עיניו אל יוצרו, "וכל בניך למודי ד'" , וידע להתקדש ע"פ דרכה של תורה שתהיה אז ראויה לו, וישכיל דרכי ד' ממוצא טעמי תורה שיהיו גלויים וקפויים, כדברי חז"ל בפסחים , "אור יקרות וקפאון" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז, קפויים יהיו לעוה"ב, המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור, עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ"א הם הם גופי תורה. כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו. ע"כ נרשם רגש בושה זה בשפיכת דם החיה והעוף, שהם אינם צריכים למזונותיו של האדם וטובתם בל עליו, כי בהם יחל הרגש להוציא פריו, ואח"כ ילך "כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" . הדם אמנם אין בו קדושה, מצות הכיסוי מכוונת לתכלית היותר נשגבה, אבל מ"מ היא אמצעית אל התכלית, אלא שהתכלית נבנתה ע"פ המחוגה האלהית, ע"פ הידיעה של יוצר רוח האדם בקרבו בעמקי נפשו וסדרי תהלוכותיה, באיזה אופן היא צריכה להתעלות בקניניה היותר מוצלחים לה לעד. במה ששפך יכסה, למען יהיו ההרגשות הנולדות מהכיסוי מתקנות את הגרעון של השפיכה. זאת הפעולה הקדושה מוכרחת וראויה היא להעשות בידים, שהן מתרוממות למעלה רמה ונשגבה, עד שאפשר גם לרוממן למעלה מן הראש, כלומר להגיע במעשים לתעודה רמה כזאת שיד השכל החושב כבר לא תוכל להשקיף שמה מפני רום ערכו וקדושת ענינו. אבל לא יכסה ברגל, שירמז הנה תעודת הכיסוי עומדת במקום של תכלית של המדרגה השפלה שבאנושיות, הנאות בעצמו רק בראשית עלייתו, שלא יהיו מצות בזויות עליו. כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה עליונה עד שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו, לעת אשר ישפך ד' רוחו על כל בשר , ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ , וכל פרץ וכל צוחה לא ישמע עוד בעולם, עד אשר מצב הבע"ח יתרומם לעומת רוממות האדם בכללו, "והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה" .אז יגלה אור טעמי תורה, מה שאנו לא נוכל לשער גם קצה קצם. ורק אז תודע לנו תעודת מציאות קיומן של ישראל בעולם איך הוא נעלה ונשגב יותר מכל תכלית חומרית, מכל תשוקה שיסודה ברוח אנוש, שרוחו נבוכה ודעתו קצרה. ע"כ לא ירצה מעות נגד נר חנוכה, לבלי השפל תעודת כח הקיום הנפלא הנמצא באומה זאת הנפלאה. וכן לא יכסה ברגל, למען לא להשפיל תעודת כל מצוה, באופן שלא יהיה העתיד היותר נעלה נכון לפניה, כ"א לדעת כי המטרה של המצות כ"כ רמה ונשגבה, עד שחקר כבודן כבוד הוא לעד לעולם. וכאומה כן מצותיה הם עמודי עולם נפלאים, ואורות יקרים, שרק בבא עתם יופיעו בכל נגהם. ההולך במדת חכמה כזאת, במחשבותיו על דבר ישראל בכלל וע"ד המצות בפרטן, ידע שנרות חנוכה אמנם קדש הם, מפאת תכליתם, ולא יהיו מצות בזויות עליו כ"א מכובדות וקדושות.
(שבת כב:): "מתיב רב ששת, מחוץ לפרוכת העדות יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
האורה הפנימית, אורה של תורה, רוח הקודש והנבואה, ששופע בישראל ביחוד ממקום בית המקדש יצאה האורה, היא האורה האלהית שמאירה בישראל לבדם ואין לזרים חלק בו. והנה גם אם היו ישראל ע"י הדרכת התורה האלהית, שמרוממתם מכל השפלות החומריות ומקרבתם לאור האלהי, עלולים עי"ז להיות מתנהגים באפלה בחיים החיצוניים, בלא התקדמות, בלא סדרים, בלא פאר ונעימות חיצוני הדורש עמו חכמה מעשית רבה, ג"כ הי' הדבר שוה וכדאי. אמנם תורת ד' תלמדנו ג"כ ארחות חיים, ועל פיה נראה אור ג"כ בחיים החיצונים, ללכת קוממיות ולהיות גוי איתן מלא חכמה מעשית וכליל יופי, ע"י כח הקדושה המיוחדת שהיא מעלה את ישראל למצב רם ברוח קדושה ודעת אלהים ודרכיו, היא עצמה מפזרת אורה ג"כ למחוץ לפרכת העדות. באה לזה המנורה דוקא מחוץ לפרכת, להורות שמן האורה הפנימית שכולה אומרת כבוד אלהים, תופיע ג"כ לישראל אורה חיצונית, בנימוסים אנושיים טובים ויפים, ובתיקוני מדינה וממלכה נוחים ונעימים. ועל זאת יש להתפלא למה צריך עם הקודש עם האורה הפנימית, אורה חיצונה, שתועלתה מתפשטת רק ע"פ הסדר של החיים הנהוגים בעמים, המוכרחים להגדיל אשרם רק ע"פ סדרי החיים החיצונים. והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, היו מוצלחים ודבר לא חסר להם, באין צורך להתחכמות מעשית, ע"י מעשה ניסים ויד ד' החזקה בגילוי שכינה. א"כ מעלתן של ישראל הלא אינה צריכה כלל, לאלה המעלות הנמוכות של החיים התרבותיים, ואורה זו החיצונה למה. אלא שעם מצד ערכן של ישראל הי' אפשר להיות חיים כאלה מתמידים אם היו שומרים מעלתם, ואם היה ההכרח נותן לרדת מפני החטא, הלא אין מקום ההכנה של האורה החיצונה, שאינה באה כ"א מפני הכרח של ירידה, במקום הקודש, להיות לסדר עבודה וקביעות קדושה. אמנם צריך עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל. רק ע"י החיבור של האורה החיצונה אל האורה הפנימית, יש יחש לישראל עם כל העולם כולו. העמים שיגיעו למדרגה יפה בהתפתחותם הטבעית, יכירו את ההוד וההדר, את הקדושה והתפארת, שיש בתוה"ק ובדרכיה, וישובו לאחוז בדרכי ד' הישרים ובדעת אלהים הטהורה המתפרשת ע"י אורן של ישראל. מה שא"כ אם האורה החיצונה לא היתה נהוגה בישראל, אז היה היחש של עמים זולתם אליהם נפסק לגמרי. כי את המאור הפנימי שבתורה, שלא יוכל להתפשט ג"כ במאור חיצוני של חיי נועם ותרבות, לא יוכלו לקבל, ולא היתה העדות מגעת לתועלתה לכל באי עולם. אמנם ע"י האורה החיצונה המצטרפת אל הפנימית, המכשרת את ישראל לחיות יחד עם תוה"ק חיים טבעיים מפותחים, חיים מדיניים הגונים, שהוא אור הקרוב אליהם, באור זה יראו אור להכיר ג"כ לפי כחם, אור האלהי הפנימי. רק בזה תתמלא ההגדה של העדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל.
(שבת כג.): "להדליק נר של חנוכה".
החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה כאשר ביארנו בהוראת חנוכה, בהקבלה להוראת חנוך, היא מציירת את כל המאורות הפרטיים שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. שרק טרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו האורות הרבים, הפרטיים, כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים לפעמים להיות עומדים בפירודם כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים ג"כ סכסוכי דיעות, יש נוטה לאחד המאורות ביותר ונדמה לו שמי שנוטה אל חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו. ומתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה והשכלולים מתרבים. אבל הפירודים ג"כ לא יהיו קיימים לעד, שהרי כ"ז שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם. ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד. ע"כ לא נרות של חנוכה נאמר בברכה שהיא נושאת דעה עד המרחק היותר נשגב, עד העתיד היותר עליון ונערץ בעז ד', כ"א נר של חנוכה.
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |