עין איה על ברכות ט שלה

(ברכות סג:): "ודבר ד' אל משה פנים אל פנים, אר"י א"ל הקב"ה למשה משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה".

השגת אלהות, ככל השגה שכלית נבואית, מושגת היא באדם ע"פ יחש הדברים אליו, שהרי כל מה שאדם משיג הוא באמצעות עצמותו הפרטית. ע"כ מוכרח הדבר שיהי' מעורב בכל השגה, איזה ערך פרטי של המשיג. נבואתו של אדון הנביאים היתה נעלה מכל אלה, שהוא התעלה כ"כ להשיג טהרת האמת באור ד', כאילו הי' הוא עומד מחוץ למציאותו ומביט תמונת ד'. אמנם כאשר בו בחר ד', ללמד על ידו לישראל תורה ומצות, ידענו מזה שגם אותו הערך שיש להעירוב של פרטיות המשיג עם ההשגחה הכללית, גם זאת יש לה מושגים של בינה ודעות מובדלים לעצמם. שאם הי' הדבר חוצץ מלהשיג את האמת איך שהוא מופשט מהפרטיות של המשיג הי' זה חסרון בחק ההשגה. אבל כשהגיעה המדה של ההשגה ברום מעלה כ"כ עד שהשיג זוהר האמת כמופשט מעצמיותו, ראוי שלא תחסר לו גם אותה ההשגה על ידה הכל נערך ע"פ פרטיותו, מפני שפרטיותו היא ג"כ נעלה ומרוממת וכוללת הרבה מאד, ע"כ אם הי' דבר זה חסר הי' ג"כ איזה חסרון. ע"כ שני הענינים יחד השפיעו במסירת התורה לישראל לפרטיה, המושג העליון הצח, הנבדל מכל פרטות, שהיא סגולה מיוחדת לאדון הנביאים ע"ה, זאת ירצה במושג "אני" האמור כלפי מעלה. והשפעת ההשגה איך שצריכה להסדר כפי תכונת עברה על ידי אמצעות נפשו הגדולה של משרע"ה, שהוא הנרצה במושג "אתה", אני ואתה נסביר פנים בהלכה. ועי"ז היתה מסירת תורה לישראל מושלמת מכל צד, תורת ד' שהיא תורת משה. ואולי בזה נתיחד ספר משנה תורה משאר הספרים, שעל כולם נאמר מפי הגבורה אמרן ועל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, היינו ההשגה שבכללה דומה להשגות הנביאים כולם אלא שנבדלת מהם בערך רוממות נפשו עליהם, ומשתוה עמהם ביחש הפרטיות שמתבונן כ"א על הדיעות הכלליות בהשגת המציאות כולה ומנהיגה, ע"פ יחש כל הדברים אליו ואל ציוריו. ומפני שכך גזרה החכמה העליונה שהתורה השלמה תצא ע"פ אלה שני ההשפעות הנפגשות יחד, אז תצא הלכה למשה מסיני מחוורת כשמלה, ע"י בירור של פנים אל פנים, אני ואתה נסביר פנים בהלכה.

<< · עין איה על ברכות · ט · שלה · >>