עין איה על ברכות ט קצו

<< · עין איה על ברכות · ט · קצו · >>

(ברכות סא.): "בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב זכר ונקבה בראם, אלא למ"ר זנב מאי זכר ונקבה בראם, כדר"א דר"א רמי כתיב הכא זכר ונקבה בראם וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, הא כיצד בתחלה עלה במחשכה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד".

מיעוט הדמות של הנקבה המתיחדת בכח הרגש המתגבר על השכל והמשפט, אף אם נאמר שתכונת השלמת הרגש אינה שיעור קומה לעצמה ואינה באה כ"א מקץ ושיור של השכל בהחלשו, ע"כ אין ראוי לומר שזאת היצירה היא יצירת פרצוף בפ"ע. אמנם האם אפשר להכחיש שדברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החמרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו, ואפילו אם נאמר שאינו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל. אבל החכמה העליונה בחרה בהתחלשות הזאת לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן. ע"כ ע"פ העצה העליונה, המחשבה העליונה, שוים הם. הרגש עם שכל מציאותו [] רק ממציאות כח השכל שנתמעט בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך. אמנם מציאותו הפעלית של הרגש לא הגצרכה למדה זו של יצירת מערכת לבדה, מאחד שדי לה בהקלשה מועטת של מאור השכל. וכשהוא מופיע במדה המצומצמת על הנפש האנושית, יצא הרגש לכל דרכיו, שהיא לנחלה מיוחדת להאשה של המין האנושי, האם, בעלת תורת האם, הקוראה לעזר המוסר את הטעם ואת החן הטוב, ע"כ בסוף לא נברא אלא אחד.

<< · עין איה על ברכות · ט · קצו · >>