עין איה על ברכות ט קפד

(ברכות ס:): "מנה"מ דאמר קרא בד' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר, בד' אהלל דבר זו מדה טובה כו'".

ר"א בשר"ל אמר מהכא חסד ומשפט אשירה אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה. ר"ת אמר מהכא כום ישועות אשא וכשם ד' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא. רבנן אמרי א" ק ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מברך. האדם שנפשו אינה ישרה כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה עכ"פ אל הכלל ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד' הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשה ד' יהיו בעיניו כאילו הולכים באורח בלתי נכון להם. לענין ההצלה משחיתה זאת אמר שהוא יהלל הדבר מצד עצמו באופן שוה, ופנייתו לטובתו הפרטית לא תשנה את השקפתו, כי יודע הוא שכל דבר נעשה בחפץ עליון ית' וכל מעשה ד' ראוי הוא לתהלה, כי ודאי עומד הדבר להצמח ממנו ברכה ותהלה. למעלה מערך זה יעלה האדם, שלא זו בלבד שעצם הדבר יהי' בעיניו ישר באשר יודע כי היא לטובה לכלל המציאות, כ"א הוא חש שגם בעצמותו הפרטית הוא ראוי להתעורר ע"ז בשמחה. ולא עצם הדבר והענין הנעשה יהלל, כ"א ישיר מעומק נפשו על קחתו חלק בהענינים הנוגעים לו, לבצע בהם את חפץ ד' הנהדר, בנעימה אחת כטוב וכרע מצדו. וזאת היא מצב שמחת הנפש בהרגשה פרטית, להיות כ"כ טוב לב ושלם עם ד' עד שלא לבד שהדבר והענין ימצא בלבבו מקום הילול מצד טובת הכלל שראוי לו לבטל את טובת הפרט בעבורה, כ"א ימצא בנפשו הרגשה מלאה, שזאת היא עצם טובת הפרט בהצטרפו אל יסוד הכלל, ע"כ אמר אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. אמנם לא זאת בלבד, שהמקרה יעורר את האדם להתעורר נפשית כפי מדת המקרה לבדו, להלל הדבר או גם לשיר עליו. כי עוד יש מעלה נוספת שיתעורר על ידי מקרה האחד האדם אל כלל היחש שבין היוצר ליצוריו, ודבקות נפשו תגדל בערך רוב התבונה שמתוסף בנפשו לרגלי התבוננות יתירה שגרם המצב הפרטי. אמנם גם בערך ההתעוררות הכללית של קרבת ד' שמקרה בודד גורם ישנם ב' חלוקות. החלוקה האחת קרבת ד' בכלל, בכל הנוגע לדרכי החיים שלו כולם, ואם יעלה האדם במעלות המוסריות במדה נכונה כזאת, שקרבת אלקים תחול בנפשו במדה יותר רמה אחרי איזה מקרה מתחדש בחייו בערך אחד, בין יהי' החידוש טוב או רע, אע"פ שיהי' הקירוב הזה רק כפי המדה שדעת האלהים מתיחסת לו ע"פ מצבו הפרטי, הגופני והנפשי הוא ג"כ חלק טוב, ונעלה מהערך מי שאינו בא למדה זאת לצאת ממקרה אחד לדון על כלל ארחות החיים. וזהו מי שנאמר נו "כום ישועות אשא ובשם ד' אקרא", "צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא". אמנם נעלה על כולם, מי שמעלה את המדה המשכלת בנפשו עד שלא רק כפי המדה המתיחסת למצביו הפרטים יתעורר לקרבת ד', כ"א עצם דעת ד' ודרכיו הכוללים היא כל חיי נפשו, ולמעלה מקריאת שם ד' הבאה אחרי מקרה המתחדש, שמורה על העזרה הפרטית, כ"א את שם ד' יברך, את פעלו והדרו ודרכיו הכוללים, וידבק בהם באהבה טהורה, אהבה הנובעת מקרב לב הוגה וחושב שכבר נטהר מכל רע וכסל, ופונה לרומם הדר כבוד מלכות מלך כל עולמים, באהבת עולם וחפץ לב נאמן. זאת היא המעלה היותר נהדרה שבחמודות, הנמצאת באורח צדיקים שהיא כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום .

<< · עין איה על ברכות · ט · קפד · >>