עין איה על ברכות ט קעז

(ברכות ס.): "אמר אביי לא לימא אינש הכי דלא ליפתח פומיה לשטן כו'".

האיש הבריא בגופו ונפשו לא יחרד ורעיוניו לא יבהלוהו גם בעת שיצייר לנפשו אסונות ופגעים, ומדת הגבורה לא תעזבהו. ע"כ הברייתא הראשונה שנאמרה בימים מקדם בעת ישב ישראל עוד שלו ושאנן ולא חובלה רוחו, דברה דברים כהוייתם על המציאות בכל דרכי אפשריותה, ולא חלה בזה כל אסון לרוח הגבורה הצריכה להיות תמיד עם האדם. אמנם בעת הגלות, שנחלשו הנפשות, צריכות ההרגשות לשמירה יתירה, וביותר רוח הגבורה עלול להיות נפגע מכל רעיון מחריד. ומצד חלישות הנפש אין האדם שליט להסיר מלבבו רעיוני עצב וחרדה אם רק הוציאם בשפתו. ע"כ אל יפתח אדם פיו לשטן, כי התכונה החלשה המחוברת לעם ד' ע"י תגרת יד אויביו וצרותיו הרבות, אם כי בקרבו רוחו מלא אומץ וגבורה. אבל צריכה היא שמירה מכל ציור מרעיד ומחליש. וההחלשה והפחד ומיעוט הגבורה, הם מכינות את האדם לנפילות רבות, גשמיות רוחניות, "טוב לפני האלהים ימלט ממנה". והדבר נוהג אפילו בתכונות הרוחניות וגם במצב הכללי בעת ההתמוטטות וחסרון הגבורה הבריאה, כי אז מוצאים הציורים החיצוניים מקום לפעול ע"פ דרכם, עד שאפילו ביחוסים המוסריים הכלליים ראוי להשמר מהתפרצות דמיונות רעות ע"י הדיבור. "כמעט לסדום היינו" הנה התוכחה ביאוש כזה, גורמת באמת נמיכת רוח וקלקול מוסר, עד שנכון הוא הדבר ע"פ האמת הברורה לקרותם קציני סדום. ויש בזה מקום לימוד בעניני התוכחה והלימוד וההתעוררות הכללית בעניני הכלל, שלא לתאר המצב, בין הרוחני בין הגשמי, בצבעים של יאוש ואפלה גדולה. שאין אותן הציורים מביאים לרומם את העם, כ"א להשכין כבודו לעפר, לרפות ידיו ולהשפילו, והרעיונות המשפילים את הרוח, פועלים בעל כרחו של האדם הפרטי וגם בע"כ של האומה בכללה.

<< · עין איה על ברכות · ט · קעז · >>