עין איה על ברכות ט צג

(ברכות נו.): "א"ל חזאי תרתי גרגלידי דלפתא, א"ל תרין קולפי בלעת".

אזל רכא יתיב בי מדרשא כולי יומא אשכח הני תרי מגי נהורי דהוו קא מנצי בהדי הדדי אזל רכא לפרוקינהו, מחוהו לרכא תרי, דלו למחויי אחריתי א"ל מסתייה תרין חזאי. ציור חזיוני במקרה החכמים, ביחוד אותם המתיחדים רק בהצלחה הרוחנית ומתרחקים מכל הצלחות חומריות, יש כאן שבא ללימוד הגון ע"י עובדא זאת דרבא. אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא יכלע קולפי, איך אפשר שאיים אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכווראו. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע , למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו. ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי, אבל איך יבא רבא למצב של בליעת קולפי והוא אינו איש מריבה, איש היושב בניהמ"ד כולי יומא. אמנם נמצאו אנשים עיורים נצים, והוא בתם לבו יאבה לעשות שלום ביניהם, אבל היהדרו העיורים את פני זקן שקנה חכמה, והם אינם רואים אותו ואינם מכירים בו כלל. העיורים הנצים מתקצפים על הבא לעשות שלום ביניהם, שניהם נעשים לו שונאים, במריבת עורי לב המחזה מתאים אל המציאות התדירה, כ"א טוען שעמו הצדק והוא נוטה אל הקצה, וכן חבירו. כיון שהם עיורים שאינם רואים את המציאות ואת האורה, ע"כ כל מי שבא למעבד בינייהו שלמא, הם שונאים אותו שניהם, הלא כ"א מהם מוצא שהוא אומר שלא כרצונו, והוא בולע קולפי. אמנם כשרואה החכם שתוכחתו והשתדלותו בעשיית שלום בין עיורים המתגוששים לא יעלה לו, כ"א הם עוד יהיו מוכנים להרבות מכותיו לרודפו ולהדפו, ישים אל לבו, די לי מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע . תרי חזא, די להעובדא להשלים את החזיון, להכיר התולדה הנמשכת אם יאבה איש חכם לעשות שלום בין העיורים. ומה מתאים הוא למאמרו של רבא , לדידי דסנו לי כולי בני מחוזא, מקביל עם מאמרם ז"להאי צורבא מרבנן דרחמי לי' בני מאתי' לאו משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, ע"כ הי' החזון עם העובדא לו למופת על כלל ההנהגה. אמנם לא רק הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשרים להתקבל. ע"כ רק בערך הרוחניות הוא מזון דירקא, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד , ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי. אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.

<< · עין איה על ברכות · ט · צג · >>