עין איה על ברכות ט פח

(ברכות נו.): "א" ל חזינן בר חמרא דקאי אאימדן ונוער, לאביי א"ל מלכא הוית וקאי אמוראה עלך, לרבא א"ל פפר חמור גהיט בתפילך, א"ל לדידי חזי ליה ואיתי', א"ל וי"ו דפטר חמור ודאי גהיט בתפילך כו'".

החמור הוא סימן ההכנעה הגמורה וקוצר הדעת שלא ידע כ"א אבוס בעליו . והוא בערך ביטול דעת האמורא אל החכם שדבריו יתרגם, באשר אינו רשאי להשתמש בכשרונו כ"א להיות עיניו ולבו רק לאשר יאמר לו החכם, בין יסכים על דבריו או לא, כי לא לו המשפט. אמנם גם ענין החומריות הוא ג"כ מיוחס אל החמור, וע"כ נתנה ג"כ מצות פדיון פטר חמור להעיר על ההתקדשות מהשתקעות בחומריות גסה, לא כמצרים אשר בשר חמורים בשרם . והנה הפדיון יורה לנו שאמנם צריכה החומריות להיות נמצאת אלא שתתעלה במעלות הקדושות. בר הדיא בהיות עינו צרה על רבא דלא יהיב ליה אגרא, צייר לו מיעוט יחשו אל החומריות שמורה חסרון הצלחה חמרית, אשר רק בזאת הי' יכול לצייר עליו רע, ע"כ א"ל פטר חמור גהיט בתפילך. המעשה המקרי הזה גם הוא אינו בודד ויש לו יחש אל רבא, המרוחק מעניני החומריות ומשולל מהם. אמנם באשר אי אפשר להיות האדם, באשר הוא חומר, נעתק לגמרי ומשולל מחומריות, ע"כ הי' הפתרון בהיות הוי"ו גהיט, המורה כי הצורך הראוי להיות החומריות באופן מלא, במלא צרכיה וסעיפיה השונות, לא תהי' כ"א חסרה ומצומצמת. ויחש פעולת כתב התפילין על נפש הנושאם, וקשרם אל כח הנפשי העולה במדמה ובחלום, הוא אחד מלולאות המסכת של המציאות הגדולה הכללית. ודוגמא לזה פועלת גם ההיפנטיות לפעמים להיות בערך יחושי גם אל הכתב הנתון ביד הנפש המתפעלת מפעולות כאלה. וזהו מאשר [] הפעולות והרעיונות יש להם יחש אל הדברים הנפעלים עבורם, כערך האותיות אל הדיעות. והפעולות המקריות אינם ג"כ נעזבות כ"א יש לכולם ערך וסדר מגביל אל נפשות נושאיהם ועניניהם הכלליים והפרטיים שמתגלות לפעמים מתוך הערבוביא הנראית לעיני בשר בחללה של המציאות הגדולה.