עין איה על ברכות ז מא

<< · עין איה על ברכות · ז · מא · >>

(ברכות נ:): "ת"ר ד' דכרים נאמרו בפת, אין מניחין כשר חי על הפת, ואין מעכירין כום מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין מומכין אה הקערה בפת".

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת. אמנם יתרון כבוד ראוי לתן לפת שהוא אות על מעלת האדם, ועוד עתיד הוא להביאהו למעלה יותר עליונה, כי הדעת מתרבה באדם ע"י אכילת פת, וכדחז"לי שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. כי מצד התכונה הפראית של האדם הוא מוכן לאכול בשר חי ככל החיות הטורפות, וכאשר נמצא גם עד היום בקצות היישוב פראי-אדם אוכלי בשר אדם, והכשר הפראות מתגלה באכילת בשר חי ביותר. וע"כ גינו חן"ל את המוכשרים לאכול בשר חי, באמרם לגנאי הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי. ואכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשת מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד'". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרף כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב : "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"לע"ה אסור לאכול בשר. ות"ח שהותר לו מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבות ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות : "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם , על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא. עכ"פ אכילת בשר חי הוא הצד השפל של התכונה האנושית, בניגוד להצד המעלה שתביאהו אכילת הפת. ע"כ אין מניחין בשר חי על הפת, שהפת הוא האות על החיים התרבותיים המוסריים, היפך הבשר החי שהוא הוראת הפראות. אמנם המנהג התרבותי לתקן המאכלים שהתחלתם היא הפת, נהפך לרועץ אצל מי שמשתמש בו שלא כדרכו, שמוציא את האדם מתכונתו הראויה להסתפק במה שיספיק לו. וע"י השכלתו להשתדל בתקנת המזונות ותיקונם בא לבקש מותרות, עד שלא יספיק לו אכלו לשבע נפשו, והובלט זה הקלקול ביותר בשתי' כסיפור התורה בנח. ע"כ אין מעבירין כום מלא על הפת, מילוי הכוס כפי הרגיל הוא במשקה הנשתה שלא להכרח, כי בשתיית המים לצמאון אין מקפידים למלא הכוס, להורות שמכבוד הפת הוא שיביא לתכונה הראויה לאדם, לאכול לשבע נפשו ולשמח בהשלמתו האמתית. והנה מסעיפי כבוד החיים, הוא הזהירות למלא את כל הנחוץ אל חיי הגוף, שלא כדעת המואסים בחיים שימנעו מהגוף גם את הדברים הראויים לו. וע"ז יתעורר במה שאין זורקין את הפת, כלומר שלא להרחיק את המוכרח, כעין הלחם שעליו יחי' האדם, ככלי אין חפץ בו, כ"א לאהוב ההתעסקות בכל הדברים המביאים להשלים צרכי האדם וחסרוניו הראויים ע"פ מדה נכונה. אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו הוא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא , היינו לבב אנוש המוכנת להשכיל להיטיב.

<< · עין איה על ברכות · ז · מא · >>