עין איה על ברכות ה קכג

<< · עין איה על ברכות · ה · קכג · >>

(ברכות לד:): "רשב"נ אמר זו עדן שלא ראתה עין מעולם, וא"ת אדם היכן היה דר, בגן, ושמא תאמר גן זה עדן, ת"ל ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, גן לחוד ועדן לחוד".

כלפי מה שאריב"ל שתכלית השלימות היא הידיעה בארחות החכמה העליונה לפי מה שהיא מצד עצמה, שהיא נעלה ממה שיצאה אל הפועל בברואים שהם לפנינו, אמר רשב"נ כי סוף סוף כל חק חכמה היא תולדה מוכרחת מאיזה מכריח. א"כ ראש השלימות עוד לו מקום יותר נשגב והוא שלימות הרצון האלהי, שעליו אין לתן טעם בהכרח של חכמה כ"א שהוא מצד עצמו בתכלית השלימות. והיינו העדן האמיתי, שא"צ טעם על תכלית מציאותו, כי הוא ראוי להמצא מצד שלימות עצמו במציאות, ע"כ אמרו חכמים ז"ל אין למעלה מעונג. והנה על החכמה הגמורה אין פלא שתושג לזוכים לה רק בסוף ההשתלמות. אמנם מעלת השלימות של העדן, היינו קורת הרוח הגמורה שאין צריך עמה שלימות אחרת כי היא מספיקה לכל, כפי הנראה הי' אדם הראשון קודם החטא בזאת המעלה שהרי שמהו השם ית' בגן עדן מוכן לשלימות העונג השלם, אמר שלא כן הוא, אדה"ר רק בגן הי'. העונג הנמשך מהארת הידיעה בסדרי החכמה העליונה, והחכמה היא תולדה מגזרת הרצון השלם, שהוא סבה לכל חק של חכמה, ע"כ הי' אדם בגן. ושמא תאמר שהוא ד"א עם השלימות של הרצון השלם מצד עצמה, הרי כתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" א"כ הגן הוא תולדה שלישית לכה"פ לעדן. כי עונג הגן הוא העונג הנמשך מצד סידור פעולות החכמה העליונה, והעדן הוא העונג הנמשך מצד הידיעה בשלימות רצון העליון, שהוא נשגב מכל חכמה וסבת כל סידור הגיוני, והוא נעלה בהחלט מכל סידור, עד שאין יד הנבואה מגעת שם, ונאמר ע"ז "עין לא ראתה אלהים זולתיך".

<< · עין איה על ברכות · ה · קכג · >>