עין איה על ברכות ה קיד

(ברכות לד:): "אר"י ב"נ לדידי מפרשא לי משמי' דריב"ל, הדיוט כמו שאמרנו, כה"ג בתחלת כל ברכה, המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף".

אם נאמר שמעלת התפילה דיה שהיא עצמה תרומם את הרוח בעסקו בה, יש מקום להתגברות הרגש בתכלית המעלה דוקא בסוף הברכות. אמנם המעלה היותר עליונה של התפילה הראויה לבחירי האומה, שההכשר הנפשי יהי' כבר מוכן קודם התפילה, כמדתן של חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, א"כ ראוי להעריך רוממות ציור של כה"ג ובקשתו הרוחנית בתחלת כל ברכה, ואח"כ אמנם יאתה לו העמידה כי חלק רשום מפעולת הכה"ג על העם להשלמתו הרוחנית תלוי בהנהגתו הפרטית הנפלאה בקדושה וחכמת אלהים אשר בקרבו, כדברי הכתוב "בשלום ובמשור הלך אתי ורבים השיב מעון", ע"כ ראוי שיתן יד למצבו הפרטי בתפלתו. וככל פרטי צריך גם הוא, גם מדת חוזק הנפש להרים קרן ביראת אלהים. אבל המלך, כשיכשיר את עצמו לשאוף בתפילתו רק המעלה העליונה הלאומית, לא יתכן להבדיל בין ברכה לברכה, כי לעומת התכלית הכללית נערכות כל הבקשות כחק בקשה אחת. והשגת מבוקש ההנהגה של המלוכה בשבט משור וצדק, לא נתנה כלל להיות נלמדת מחייו הפרטיים של המלך כ"א בחק הנהגתו את המלוכה. ע"כ אין צורך למצא בתפילתו יחס פרטי כלל, כ"א היחש הכללי, שהוא צריך להיות מצוייר אצל הפרטי שהוא המלך באופן נעלה ונשגב מערכו, עד שמצד ערכו לבדו לא יוכל למצא מעמד, כ"א יד ד' תנחהו וימינו תסעדהו. ורק אחר התפילה ימלא אומץ ברוח ד', לקום ולהתעודד בעז מלך, כדברי הכתוב "והיה ככלות שלמה להתפלל קם מלפני מזבח ד'".