עין איה על ברכות ה פו

(ברכות לב:): "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כו', מנה"מ אריב"ל דא"ק אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה".

שהיית השעה דרושה והיתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה. והנה ההבדל שבין מי שפעל [] טבעו ולבבו [] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל דרך הטוב אף שכופה לזה את טבעו הוא בכמה הבדלים ועקרם ההתמדה. כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו "ורגלי חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמו שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה", בלא הפסק, כדחז"לי כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם.