עין איה על ברכות ה מב

<< · עין איה על ברכות · ה · מב · >>

(ברכות לב.): "ואר"א, משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה אל ד', א"ת אל ד' אלא על ד' שכן דראב"י קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעיינין אלפין".

לא מצינו לשון תפילה ביחש אל ד' כ"א סתם והדבר ידוע שאין מתפללים כ"א לד'. רק בנחמי' מצינו "ואתפלל [] אלקי השמים", מפני שהי' אז מבקש מהמלך, הוצרך ליחד שהיתה תפילתו לד' אשר לב מלכים בידו . וטעם הדבר שבדרך הדיוק אין נופל לשון מתפלל אל ד' יפה, מפני שהוראת התפלל בא על רגש ההתפעליות הנפשי שבא בהתפילה מצד תגבורת ההרגשה השכלית יותר מכפי המדה הראויה להתקבל בנפש במעמד בלתי מתפעל, ע"כ תבא בלשון מתפעל. והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר "שהתפלל לפני ד'" דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר "שהתפלל אל ד'", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, כך התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברה עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכסף ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [] קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל. [].

<< · עין איה על ברכות · ה · מב · >>