עין איה על ברכות ה יד

(ברכות ל:): "מר ברי' דרבינא עבד הלולא כו' אייתי כסא דמוקרא בת ת' זוזי תבר קמייהו ועציבו. ר"א עבד הלולא כו' אייתי כסא דזוגיתא חיוורתא תבר קמייהו ועציבו".

להעיר מדת העצב כדי לסלק הקלקלה שתוכל להביא השמחה היתירה על המדה המביאה לידי הוללות וסופה תוגה. ראוי להזכיר רק כי לא לעולם חוסן ושאין ראוי להגביר השמחה כ"א בעניני השלימות האמיתית. אמנם להעיר על חולשת הקיום של האדם וטיבו הגשמי יש שני אופנים, או מצד המהפכות הטבעיות שהאדם מוכרח ומוטבע עליהם, כמו המיתה לעת זקנה בשעתה וכהנה. ועוד יש דרך להגדיל מדת השמחה ע"י זכרון המהפכות המקריות שבאות כשואה על האדם בחוזק יד הסיבות המתרגשות בעולם, כמו מיתה שאינה טבעית וכהנה. ע"כ להורות על המצב האפשרי לבא אע"פ שהאדם אינו מוכן כלל לקלקול זה, כי לפעמים תבא צרה שאינה לפי מסיבות הדרכים הנהוגים, ע"ז הורה בכסא דמוקרא בת ת' זוזי, שנראה שכסא דמוקרא לפי יקרת ערכה היא ג"כ חזקה ורק בחוזק יד תשבר, שאינה עלולה להשבר. (וכ"נ מדאמר בפ' א"מ ישתמש בכלי זכוכית ופי' שם זוגיתא חיוורתא, משמע אבל כסא דמוקרא, אע"פ שדמיה יקרים, שהרי היתה שויא ת' זוזי, מ"מ אינה נוחה להשבר ע"כ אינו בכלל הדרכים שמאבד האדם בהם מעותיו) והיינו שבדרך השימוש אינה ראויה להשתבר אבל תשתבר בחוזק יד. כן דומה האדם נגד הסיבות הבאות שלא מן סדרי הטבע הקבועים כ"א בסיבות מקריות חזקות. אמנם ר"א בא לבצר רוח השמחה היתירה הדמיונית, מצד השקפת מצב האדם נגד דרכי הטבע הקבועים, שהאדם חשוב חלש נגדם וסופו למיתה וחלאים טבעים וכיו"ב. ע"כ אייתי כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא מצויין ג"כ בחולשתו כמו ביקרתו, כדברי ריו"ח בב"מ הנ"ל, והוא עלול ועומד להשבר באפס יד, ע"כ ראוי שתהי' השמחה מוגבלת בעניני ההצלחה האמיתית. ואולי יש חילוק הערות בין ביצור רוח השמחה היתירה מצד מצב האדם בכללו, שבעוה"ז עוד איננו בשלימות וראוי האדם לזכור שחסר הוא משלימותו ולשמחה יתירה מה זו עושה כי עליו לרדוף להשלים השלימות, וזוהי מדת כל אדם הפרטי. אמנם האומה הישראלית ראוי לכל אחד מאישיה שלא לשכוח מעמד האומה השפל, ואיך תשאהו רוחו לשמח בשמחה יתירה, "וכל המתאבל על ירושלים כו'" . ע"כ הביא הראשון כסא דמוקרא שוי ת' זוזי, תבר קמייהו להורות על חולשת הקנינים הגשמיים וחסרון שלימותם. והאחרון הביא כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא זכרון לחורבן ביהמ"ק, כדחז"ל שבטלה זכוכית לבנה משחרב ביהמ"ק. להורות כי עיקר מגמת הפנים של הגבלת השמחה יאתה לנו רק כדי שנזכור מצב הכללי של עם ד' ונשתתף בצרת עמינו ונצפה לתשועת ד' בשובו שבות עמו.