עין איה על ברכות א לד

(ברכות ה:): "אמר רבי יוחנן נגעים ובנים אינם יסורין של אהבה כו', ומסיק הא בצנעה הא בפרהסיא".

תוכן החילוק בין יסורין שאינם של אהבה ליסורין של אהבה. הוא לדעתי, שתכלית יסורין של אהבה אינם כ"א לזכך את האדם ולרומם ערכו הרוחני כאשר ביארנו. א"כ ע"כ היסורין ההם צריכים שיהיו יסורין כאלה שהוא מרגיש בם כפי ערכם, ותהיה ההכנעה הבאה על ידם נכונה לבא. מה שאין כן ביסורין כאלה שעצם ההפסד גדול מערך ההרגשה. אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כל זמן שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם אינם יסורין של אהבה. ע"כ נגעים בצנעה, ההרגשה עיקרית בהם, אבל בפרהסיא בא לו הפסד מה שנתבזה בעיני בני אדם, שלפעמים אין הוא עצמו מרגיש בזה, וזה אין יכול להיות בחשבון של יסורין של אהבה. וכן בנים דהוו ליה ומיתו, ההרגש גדול מאד ר"ל. ובדלא הוו ליה כלל אע"פ שההפסד גדול מאד, מ"מ ההרגש אינו גדול כ"כ לפי הערך של ההפסד, ע"כ לא יהיו בכלל יסורין של אהבה. והראיה מרבי יוחנן שאמר דין גרמא דעשיראה ביר. שפי' רש"י וגברא רבה כרבי יוחנן לא יהיה לו כי אם יסורין של אהבה. ותוספת הקודש משאר צדיקים, ולע"ד פשוט שהיה מפרסם הדבר, ואם היה מצד חטא ח"ו, הלא חציף מאן דמפרסמי. וע"כ בכלל יסורין של אהבה הוי, משום הכי פרסם הדבר לקדש שם שמים...