עיגולי השמחה של דסי 3

(עמ' 8-11)

לדוד שלום וברכה!

דבר ראשון, אני מבקשת להודות לך על הספר שלך "יש חיים אחרי יאוש!". זה מרגיע לשמוע על קיום מישהוא ערני לסבל שעובר עלי כאן באולפנא.

המכתב של אירית רושין נמצא מול העיניים שלי, ומספר לי בדיוק מי אני ואיך אני מרגישה. זה לא מסלק את הכאב, אבל זה קצת מקהה אותו.

יש לי כמה שאלות אליך, אם מותר לי.

אתה אומר שעצבות הביאה אותך אל הסרטן ושמחה הבריאה אותך מהסרטן. אולי אתה מוכן לפרט קצת יותר, להסביר לי, איך זה בדיוק קורה? הנושא הזה מעניין אותי ומרתק אותי. אני רוצה ללמוד אותו עוד ועוד.

אני מרגישה הרבה דמיון לדסי רבינוביץ', שואלת את עצמי, האם אני חשופה לסרטן כמוה? אני רוצה ללמוד, איך אני יכולה למנוע מעצמי את המחלה הממארת הזאת שאתה קורא לה עצבות. ואני מרגישה שאתה צודק.

אני גם מבקשת לדעת, מדוע עזבת את ההוראה? אתה הרי אומר שבכל יום, כל אדם צריך לבחור בין לברוח ובין לחבור. ועוד אתה אומר, שלברוח זה מאד נוח, אבל לא כוח. ואתה בעצמך מחליט לברוח?!

ועוד שאלה. אני מסכימה איתך, מאה אחוז, על כל מה שאתה מדבר על אהבה ועל שמחה. אבל, איך אפשר לחשוב אפילו על הדברים הנהדרים האלה, כשאני תקועה עמוק עמוק בתוך מסגרת שסוגרת וחונקת? יושבת מהבוקר עד הערב ולא מסוגלת להרגיש שום חדוות יצירה ייחודית משמעותית.

איך אנשים מסוגלים להיות כל כך אטומים לסבל של הזולת, ועוד לחשוב על הסבל הזה כעל משהו טוב? כנראה שלשטיפת מוח יש עוצמה אדירה של כוח. לא יום ולא חודש, גם לא שנה או שנתיים, כמעט שתים עשרה שנה. את השנים היפות ביותר שלי אני מבלה בתחושה מתמדת של דיכאון.

אני יודעת שהרבה חכמים יגידו לך שהדיכאון הוא תופעה מאד אפיינית לגיל ההתבגרות, ואני אומרת לך שעובדתית זה נכון, אבל החכמים האלה רחוקים מאד מהחכמה. אילו היו מאפשרים לי לצמוח באמת, היו מאפשרים לי גם לשמוח באמת.

את השנים היפות ביותר של הגדילה, אני מבלה במצב של קמילה. חושבת על המון דברים מועילים לחברה שאני מסוגלת לעשות. ובמקום זה, אני יגעה לריק.

את כל מה שהספקתי ללמוד במשך שתים-עשרה שנה, אני מסוגלת ללמוד תוך זמן קצר ביותר. אני לא רק מסוגלת, אני גם לומדת. אבל, לא זקוקה בשום אופן לבזבוז הנורא של הזמן והכוחות היקרים כל כך.

יש בי הרבה מרירות, אבל, לא ייאוש. להיפך! לא איבדתי את האמונה שלי. אני מאמינה באמונה שלמה, שאני מסוגלת להפוך את כל הסבל הזה לאנרגיה חיובית. אני בהחלט רואה אור בקצה המנהרה.

אני יושבת בכיתה ומתכננת לימוד הוראה. יושבת ומתכננת את החינוך היצירתי, שבו אני משתוקקת לעסוק.

חינוך יצירתי שלא יהיה חילול השם, אלא קידוש השם.

חינוך יצירתי שיעזור לכל ילד לגדול ולצמוח ולשמוח בדרך שהיוצר יצר אותו.

עדיין נשארה לי עוד שאלה אחת לשאול. שאלה אחרונה. מה עדיף?

להשתלב במערכת הקיימת, ולנסות לתרום מבפנים? (כרוך במאבקים מרים עם מורים אחרים).

או להקים מערכת חדשה, שאמנם לא יהיה לה אבא עשיר, אבל, לפחות תהיה לה אמא אוהבת?

מצטערת אם אני מכבידה עליך,

אסתי.

<< · עיגולי השמחה של דסי · 3 · >>