אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת,
נִדְמֶה: הִנֵה זֶה אַךְ
בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט
עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ.
 
וְגֶשֶׁר פָּז נִתְלֶה מִמֶּנָה
אֶל אֶרֶץ הָעִבְרִים.
וְזִכְרוֹנוֹת יְמֵי הַחֶסֶד
בַּנֶּפֶשׁ מִתַּמְּרִים.
 
בְּנוֹף נֵכָר הָלוֹךְ וָנוֹעַ
(דְּרָכִים בּוֹ מִי יִסְפֹּר?)
אֲנִי הֵמַרְתִּי שְׁחוֹר וְלַהַט
בִּתְכֵלֶת וּבִנְהוֹר.
 
אַךְ אִם מָעַלְתִּי – לֹא לָנֶצַח,
כִּחַשְׁתִּי – לֹא עַד תֹּם.
וְשַׁבְתִּי שׁוּב כְּשׁוּב הַהֵלֶךְ
אֶל כְּפַר מוֹלַדְתּוֹ.
 
כֹּה אֶעֱמֹד פֹּה לְפָנַיִךְ
נִפְעֶמֶת אֲחוֹתִי,
בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט
אָזִין עֵינֵי תְכֶלְתִּי.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).